אותם גורמים שמצרים על החיסולים, הם אלה שמקבלים בהבנה תגובה איראנית

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, מתקפת הנקם של איראן טרם יצאה לפועל. חיזבאללה מצידו מתחמם על הקווים וממשיך בהפצצות שגרה עולות ויורדות על יישובי הצפון. כמו בשבוע שעבר ובזה שלפניו, פער הזמנים בין כתיבת טורי העיתון ובין מועד פרסומם דורש צניעות יתרה, וייתכן בהחלט שעד כניסת השבת יתעוררו לחיים אפליקציות ההתרעה ברחבי הארץ, אולם בשעה זו ישראל עדיין בהמתנה.

חיסול שני בכירי הטרור – רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר בביירות, ומנהיג חמאס אסמאעיל הנייה על אדמת איראן – הכניס את ישראל לכוננות ספיגה, ובאולפנים ובאתרי החדשות מקפידים לייצר מאז תמהיל איכותי של חרדה לאומית. אותם עורכים שהקפידו לא לשדר סרטוני חמאס כדי לא לשתף פעולה עם הטרור הפסיכולוגי של צוררינו מדרום, מנגנים לנו בפול־ווליום מוזיקה איראנית טורדנית, ומכתיבים לנו לצליליה קצב צעדים המתגבש לכדי ריקוד עם מעוות: סיבוב דרך כתף ימין להעמסת קופסאות שימורים בממ"ד, ארבעה צעדים מהירים שמאלה למיגונית שקושטה באופטימיות, וצעד תימני לסיום נוכח מתקפת חות'ים אפשרית. נסראללה עצמו הבהיר שחרדת ההמתנה לנקמה היא חלק מהנקמה, ואצלנו מקפידים לא לאכזב אותו.

כשתקיפות רוחב ברצועה מושמצות נוכח פגיעה אפשרית באזרחים, וסיכולים ממוקדים מושמצים בגלל סכנת הנקמה, המומחים הבכירים מותירים לישראל רק דרך אחת: הנפת דגל לבן

למען האמת, יש משהו מרגיע בהמתנה הדרוכה הזאת כשהיא נחלת כוחות הביטחון. שמירה על עיניים פקוחות מול מבקשי חיסולנו היא דרישת יסוד לקיומה של מדינת ישראל, ואת מחיר האלטרנטיבה הממצמצת בסנוור מאורות כבר חווינו קשות לפני עשרה חודשים. אבל באתרי החדשות ובאולפנים מתחולל חימום אחר לגמרי, מלווה במה שצריך לעורר חרדה באמת: ביקורת על עצם חיסול קודקודי הטרור. ביטחוניסטים לשעבר נוזפים ביורשיהם ובהנהגה המדינית על שסיכנו את ישראל, ומצליחים להביא לרמות שיא את ההרתעה הישראלית. ההרתעה המופנית כלפינו, כמובן.

רוח התבוסה

באופן אירוני למדי, אותם גורמים שמצרים על החיסולים ומטילים בהם דופי הם אלה שמקבלים בהבנה מלאה תגובה איראנית לאירועים. כי איך ייתכן שנפגע בהם ולא נזכה לעונש אלים? ישראל, לעומת זאת, צריכה להתמיד בנשיכת שפתיים מסורתית, כפי שאותם בכירים לשעבר תרגלו כשהם עוד עמדו בראש המערכות. וכך מקפידים יושבי האולפנים לשדר את שבריריותה של ישראל במקום להדגיש את נקודות התורפה של האויב. שעות המיקרופונים הארוכות העומדות לרשותם מנוצלות לא כדי לגרום לאויב הקשוב לחשוב פעמיים על נקמתו, אלא כדי להחליש את רוח העם, מנהיגיו וגנרליו.

לשיטתה של אותה אופוזיציית מורל, אין הסיכול שווה בנזק תגובת הצוררים. המהדרין מזכירים חדשות לבקרים שגם אם אפשר לחסל את ראשי הארגונים, אי אפשר לנצח את רוח הג'יהאד. כשתקיפות רוחב ברצועה מושמצות נוכח פגיעה אפשרית באזרחים – אף שמדובר באותם אזרחים המשמרים את רוח הג'יהאד – וסיכולים ממוקדים מושמצים בגלל סכנת הנקמה, המומחים הבכירים מותירים לישראל רק דרך אחת: הנפת דגל לבן. פעולה שתביך את האויב ותשלח רמז עבה למה שישראל מסוגלת לעשות אלפי קילומטרים מגבולה? זה מתכנס אצלם למילת גנאי אחת: נקמה. תגובה רגשית פרימיטיבית, נטולת אפקט.

אלא שבמאבק שלנו מול אויבינו, זה בדיוק האפקט הנדרש: רגש. כל מאמן ספורט יודע שהשחקנית החשובה ביותר בנבחרת שלו היא המוטיבציה. ומוטיבציה, מה לעשות, היא נכס ששמור במחסני הרגש. בלעדיה, גם קבוצה מוכשרת במיוחד עשויה לנחול כישלון בעימות מול קבוצה נחותה ממנה. זו הסיבה לכך שנבחרת תעדיף תמיד משחק ביתי מול קהל צבוע בצבעיה, מאשר משחק חוץ. זה מה שגורם למאמן ללחוש לשחקנים בצרחה אינטימית חיזוקים במעגל סגור, רגע לפני עלייה למגרש; וזה מה שגורם לכל אחד מחברי הקבוצה – אלה שעולים למגרש, וגם אלה שעתידים לצפות מהספסל – להושיט ידיים קדימה לאגרוף משותף, ולהניף אותו בשאגת ניצחון רגע לפני היציאה לקרב.

אמון עצמי

חוק הכלים השלובים של המזרח התיכון קובע שמה שמגביר מוטיבציה בצד אחד מוריד אותה מיד בצד השני. כשהמורל הלאומי אצלנו עולה על גדותיו נוכח חיסולו של מחבל בכיר, המורל של האויב יורד בהתאמה. מעבר לערך הקריטי של חיסול מקדמי טרור בעלי ניסיון, ובלבול המערכות אצל האויב, ומעבר להפגנת היכולות הישראליות שהן בפני עצמן סעיף מפתח בהרתעה, לחיסול ראשי ארגוני הטרור יש משמעות מורלית עצומה לעם שחווה הרבה יותר מדי טרגדיות בשנה האחרונה.

פעולות כאלה יכולות לייצר מומנטום צבאי, שינוי מגמה ולחץ אדיר לטובת שחרור חטופים ושיפור תנאי עסקה, אבל לא פחות חשוב מזה: הן מסוגלות לתת תקווה לאומה שכבר חודשים רבים מדי מסתובבת נטולת אמון בכוחה שלה, ביכולות הישרדותה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com