מדינה שלמה יושבת ומחכה. והיא מקשה ותוהה ושואלת: כמה. כמה זמן עוד תעצור את נשימתה עד לפגיעה האיראנית? בעוד שבחזית היא חזקה ועוצמתית, אזרחיה בעורף לא תמיד חשים בכך. אז הם ממתינים. ועם ההמתנה באה החרדה שמכרסמת בתחושת החוסן, בלכידות, באמונה האישית והלאומית.
המציאות שבה חלקים גדולים בציבור מרגישים סבילים, פסיביים, מול ישות שמאיימת לפגוע בהם, איננה נובעת רק מבחירה מדינית בין יוזמה לתגובה כואבת. מי שחושב שמכת מנע ישראלית לבדה הייתה פותרת את הבעיה, מחמיץ כאן רכיב משמעותי. תודעה קולקטיבית חרדתית עלולה לחזור על עצמה גם במצב של פרו־אקטיביות ישראלית. הרי כבר היינו שם עם גישה התקפית – וטוב שכך – בדאחייה, וייתכן שגם בטהרן. האויב, בתורו, מגיב כהרגלו באיומים, והנה שבנו לנקודת החשש ההתחלתית. מזור להלך־הרוח שמדינה שלמה לכודה בו – אין. והשאלה היא למה.
זה קורה לא רק בגלל עצם האיום האיראני לבדו. בזה, הרי, אין כל חדש. הם עושים זאת כבר שנים. זה גם לא קורה רק כי חיסלנו, לטענתם, ארכי־טרוריסט על אדמתם. גם זה, על פי מקורות זרים, כבר התרחש פעם או פעמיים בעבר. וזה אפילו לא קורה משום שגורמים בממשלה הנוכחית הם לצנינים בעיני משטר האייתוללות. גם את הממשלה הקודמת – וזו שלפניה, וזו שלפניה – הם לא בדיוק אהבו.
אז למה בכל זאת? מדוע זה קורה? משום שאנחנו מאפשרים להם לעשות את זה. איך? מול איומי האיראנים ו"התלבטויותיהם" מתי לתקוף, ישראל, כאומה, פשוט לא מייצרת נרטיב מתחרה לאזרחיה שלה. והסיבה לכך פשוטה להכאיב. בישראל של היום אין גורם מקצועי שאמון על תודעת הציבור במבט־על. אדם שמשימתו היא טיפוח תחושת הביטחון הקולקטיבית שלנו, זיהוי נרטיבים שפוגעים בה, וגיבוש מדיניות לאומית ליצירת סיפור מסגרת אחר. ישות שלא תייפה את המציאות, אבל בהחלט תמחיש לנו – ולא רק תאמר – שאנחנו אכן בשגרה ולא בהמתנה, ושבמקרה של התממשות האיומים, אנחנו חזקים מספיק. גוף שמבין שהלך רוח לאומי הוא שילוב של כל מרכיבי החיים, לא רק הביטחוניים אלא גם האזרחיים. אומנם יש למדינה המון גופי דוברות ותודעה ממלכתיים שעושים עבודה מצוינת, כל אחד בתחומו, חלקה סמוי וחלקה גלוי. אבל אין לנו מישהו שמחויב בראיית־רוחב, שיידע לשלב בין העולמות הצבאיים, הכלכליים, המדיניים, החינוכיים, הרפואיים והתחבורתיים, כדי לייצר לנו "תודעת חוסן" אמיתית.
התודעה הציבורית בישראל מעוצבת דרך הצהרות של פוליטיקאים מסוכסכים, ראיונות סותרים של בכירים, וציטוטים מתחלפים של כלי תקשורת זרים
זה לא אומר שישראל איננה עוסקת בסוגיית המתקפה האיראנית; רחוק מכך. ההגינות מחייבת לציין שבשבועות האחרונים היא בהחלט פרסמה הודעות פומביות ופעלה בנושא. היא מודעת אליו ואינה מתעלמת ממנו. גורמים שונים מטעמה, משלל תחומים, נבחרים ושאינם, מבהירים שאין ממה לחשוש, שאנחנו ערוכים, שלאויב יאונה כל רע ושהמשק הישראלי ערוך. ישראל גם מעבירה מסרים בדרכים שונות, ודואגת להדליף לכלי תקשורת בארץ ובעולם תכנים שחשוב לה שיגיעו לאויבינו ואלינו.
אבל כל זה לא נובע מדפוס פעולה מדינתי סדור, בעל היגיון פנימי, שמטרתו הרגעת הציבור ונסיכת תחושת ביטחון. האמת היא שמדובר יותר ברצף פעולות – לעיתים אקראיות, לפעמים לא מתואמות – של גופים שונים, שבתרחיש החיובי מתחברות למכנה משותף. ומהסיבה הזאת, זה פשוט לא יכול להצליח. ללא עבודה משותפת של כלל זרועות המדינה, לא ניתן יהיה לייצר מסת תוכן קריטית שתתיימר לעצב תודעה ציבורית אחרת. ובלי זה, בלתי אפשרי לחדור את בונקר החרדה הישראלי.
התוצאה ברורה להדאיג. התודעה הציבורית בישראל מעוצבת בחלקים ניכרים דרך הצהרות לתקשורת של פוליטיקאים מסוכסכים, ראיונות סותרים של בכירים בשירות המדינה, וציטוטים מתחלפים של כלי תקשורת זרים מטעם גורמים בלתי מזוהים. במציאות כזו, קשה עד לא ניתן לייצר סדר יום חלופי לאג'נדה האיראנית. ומשום שבתקשורת אין באמת וואקום, את החלל ממלאים איומים מטהרן. בהתאם, נושאים חשובים אחרים מקבלים פחות קשב, כמו סוגיית החטופים, שהיא הסוגיה הדחופה מכולן כרגע.
לא להמתיק, למסגר
בנקודה הזאת חשוב לעמוד על שני דגשים: הדגש הראשון הוא שסיפור מסגרת אחר, או סדר יום חלופי, לא אמורים להמתיק את המציאות היכן שהיא מרה ממילא. הציבור לא מטומטם. הוא ימשיך לקבל חדשות ממקורות שונים ולגבש את דעתו באופן עצמאי. ובכלל, חיוני שבמדינה דמוקרטית ידווחו לכולנו מה רוחשי רעתנו אומרים. הרעיון הוא לייצר לאויב סף רעש גבוה יותר. נרטיב מתחרה מבוסס־עובדות ממגוון עולמות תוכן – להבדיל מפנטזיות פרועות של טרוריסטים – שימחיש שסוף העולם לא באמת מגיע. זה לא אומר שהמצב לא קשה בכל אותם תחומים; בחלקם הוא קשה עד מאוד. אבל מכאן ועד לנקודה שבה אזרחים רבים חשים שחייהם תלויים לחלוטין בהחלטה איראנית, המרחק גדול. ואת זה צריך לשנות.
הדגש השני הוא שהבעיה איננה מתחילה בתודעה הציבורית הנוכחית מול האיומים האיראניים העכשוויים. היא שורשית ועמוקה הרבה יותר. אם תרצו, זהו סימפטום לפילוסופיה שאיננה רואה בתודעה, כתחום, חלק מהותי בתפיסת הביטחון הלאומי שלנו. והאמת? זה די תמוה. האם ניתן להעלות על הדעת את שיקומם של חבלי ארץ בישראל באמצעות גופים שונים – ממלכתיים ועצמאיים – בלי "פרויקטור" שירכז אותם, יתאם את עבודתם, יתווה להם חזון ודרך ויגבש אותם לכדי פעולה שתייעל ותחסוך משאבים? ודאי שלא, משום שמדובר בעניין לאומי וחשוב מאין כמותו, הנוגע לכלל הציבור. מהסיבה הזאת חשוב שיהיה גם "פרויקטור תודעה", שירתום את כלל הגופים המדינתיים ליצירת חוסן תודעתי לציבור.
כל עוד המצב הנוכחי ייוותר על כנו, גופי הדוברות במדינה לא תמיד יעסקו בשירות אינטרס לאומי רחב, אלא בתכלית ארגונית רחבה פחות. תוכן דבריהם עלול להיות נישתי, ולא להתכתב עם היגד לאומי. תזמון פעולתם לא בהכרח ישרת צו שעה אסטרטגי, אלא צורך זמני וטקטי. וזה לא כי הם מפספסים את המציאות, אלא כי לרוב – זה התפקיד שלהם.
כרגע לפחות, האיראנים משחקים מול מגרש תודעתי חצי ריק. וזה לא שאין לנו כלים. יש לנו, חלקם מעולים. אלא שכל אחד מהם מנגן מנגינה אחרת. ובלי מישהו שייצר להם סט תווים אחיד, הצלילים הבודדים יהיו נפלאים, אבל המלודיה תהיה צורמת ותותיר חלקים רבים בציבור בחרדה. אכן, כדי שביחד ננצח, לתזמורת דרוש גם מנצח.
