אם הייתם מוצאים את עצמכם עם איזה שליט אפריקני בשנות השבעים בעיצומה של מהפכה בארצו, כאשר הוא שולט בקושי על ארמונו והשכונה הסמוכה, ופגזי ארטילריה מעופפים מעל ראשכם – הוא היה כנראה מכחיש את הרעיון המופרך שאיבד שליטה. הוא שולט בכל ארצו, ופה ושם יש כמה פושעים שמיד ייתפסו. והפגזים? אלה לא פגזים, רק סופת רעמים וברקים נדירה באוגוסט.
בואו היום לשליט מאותו סוג אשר שולט בארצו ביד ברזל, והוא יסביר שאין לו שליטה בשום דבר. הוא לא מצליח לעשות דבר, והוא מאוד מצטער – אבל הוא לא אחראי לכלום. זה לא בשליטתו. בעבר התפיסה הייתה שריבונות פירושה שליטה מעשית בשטח כלשהו, אבל כיום מנהיגים רבים גילו שיש תועלת רבה בהצגת אי שליטה, כך שלא יידרשו לאחריות על המתרחש בשטחם.
במקביל ניכרת עלייתו של השקר הפורמליסטי ביחסים הבינלאומיים. שקר פורמליסטי לא נועד לכך שמישהו יאמין לו, אלא שיהיה תירוץ למישהו להפעיל – או לא להפעיל – מחויבות כלשהי שלו. דוגמה קלאסית היא הכחשתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ב־2014 שכוחות צבא רוסיים מעורבים בפלישה לקרים. הוא שיקר, כולם ידעו שהוא שיקר, והוא ידע שכולם יודעים שהוא משקר. אם כך, מה הועיל לו השקר? הוא הרחיק אפשרות של התערבות מערבית, שממילא לא הייתה רצויה למערב באותו זמן, דרך הנימוק ש"הרוסים לא אחראים". לכל הפחות הנימוק הזה זרע ספק – לא בשאלה אם הרוסים מעורבים, אלא אם לאור הכחשתם תספיק הידיעה שהם מעורבים כדי לאפשר פעולות תגובה מצד האיחוד האירופי.
לבנון מיישמת בשכונתנו את התפיסה הזאת. הממשלה בביירות לא אחראית כמובן לשום דבר שעושה חיזבאללה משטחה, ומצד שני – היא מכחישה את שליטת חיזבאללה בשטח. כך קורה גם כשברור שהיא משקרת, כמו במקרה של סיור העיתונאים שנועד להוכיח שהארגון השיעי אינו מאחסן כלי נשק בנמל ביירות – והסיור הופסק בפתאומיות כשהעיתונים התקרבו לשטח שממשלת לבנון וחיזבאללה לא רצו שיהיו בו.
לבנון אפילו מסוגלת להחזיק בממשלתה שרי חיזבאללה (שר התעשייה ושר הבריאות; באופן אירוני, כל מי שביקש להעביר סיוע מישראל ללבנון אחרי הפיצוץ בנמל ביירות למעשה תמך בהעברתו ישירות לחיזבאללה), אך להתנער מכל פעולות הארגון כאילו אין לה אחריות על מעשיו.
יותר מכך: ביד אחת לבנון טוענת כי אין לה יכולת לשלוט במתרחש משטחה, וביד האחרת היא מגישה תלונות רבות – יותר מעשרים מאז אוקטובר 2023 – לאו"ם ולארגונים אחרים על פעולות שישראל עושה בשטחה, מתקיפות ועד שיבושי GPS. במילים אחרות, לבנון משדרת את המסר שריבונותה נמדדת לא בשליטה יעילה בשטח, שהיא כמעט לא מתיימרת לה. לדידה, ריבונותה באה לידי ביטוי בכך שלישראל אסור להשפיע בשטח שממשלת לבנון ריבונית בו, אך אינה מתיימרת לשלוט בו.
מבחינת לבנון, היא בעצם מדינה בסופר־פוזיציה: גם מדינה וגם לא מדינה, תלוי לשם מה. אם ישראל רוצה לפעול בשטחה היא מדינה, אך אם חיזבאללה פועל משטחה היא לא מדינה. ובאשר לשקרים שאיש אינו מאמין להם, שתקצר היריעה מלפרטם, מטרתם ברורה: לאפשר לארה"ב ולכלל המערב להמשיך בעסקים כרגיל ביחס ללבנון.
הטרלות נגד
למרבה הצער, גישתה של לבנון נפגשת בשינוי מעשי, גם אם לא הצהרתי, שהתרחש בשנים האחרונות בתפיסת הביטחון של ישראל בתחום הביטחון השוטף: הסרת האחריות מהשולט בשטח או מהריבון הרשמי. מאז שנות החמישים – לכל המאוחר אחרי פעולת קיביה ב־1953 והשלכותיה המזיקות בדעת הקהל העולמית – הטילה ישראל את האחריות למעשי האיבה נגדה על הריבון בשטח או על השולט בו. ישראל גבתה ממנו מחיר על כל פעולה נגדה משטחו, בלי לטרוח בכל פעם לבדוק ולהוכיח את אחריותו הישירה. מעצם שליטתו בשטח, הריבון הוא האחראי.
את השינוי אפשר לראות למשל במבצע חגורה שחורה (2019) ובמבצע עלות השחר (2022) ברצועת עזה, שישראל תקפה בהם את הג'יהאד האסלאמי ולא את חמאס. קרוב לוודאי שישראל מתחרטת על כך קשות, אבל לא זו הטענה. ישראל סברה אז שעדיף לה בתנאים מסוימים להעניש את האחראי הישיר למעשי האיבה מבלי להעניש את השולט או הריבון בשטח – בדומה לתפיסה שהייתה קיימת בישראל לפני 1953, אם כי אז יושמה בעיקר נגד כפרים שמפגעים יצאו מהם, ולא על ארגונים, שלא התקיימו אז.
זו הגישה שנוקטת ישראל כרגע מול לבנון. המלחמה היא נגד חיזבאללה, ובאשר ללבנון – רשמית לפחות היא איננה האויב, או לפחות אינה בתוך המערכה. ביוני השנה פורסם כי "בכיר במטכ"ל" אומר ש"טעינו כשלא הכנסנו את מדינת לבנון למערכה". אפשר להסכים עם הבכיר האלמוני, אפשר גם להבין הימנעות מפעולה נגד לבנון בתחום הצבאי, בפרט בשל לחצי האמריקנים החוששים מהתפרקות מדינת לבנון. ארה"ב מימנה את צבא לבנון מאז 2006 ב־3 מיליארד דולר, כדי שיהפוך, לדבריה, ל"מגן הבלעדי של מדינת לבנון" ול"כוח מייצב נגד איומים אזוריים". קשה לומר שהיא קיבלה תשואה ניכרת על ההשקעה. אולם על אף חשיבותו של התחום הצבאי, הוא איננו היחיד הפתוח בפני ישראל.
ישראל יכולה לעשות הרבה יותר בתחום הדיפלומטי כדי למרר את חייה של לבנון – החל בפניות למועצת הביטחון ולכל גוף אחר על כל הפרת ריבונות בידי חיזבאללה, משיגור כטב"מים ועד ההרג במג'דל־שמס; דרך חשיפה של שקרי לבנון; וכלה בתדרוכים לכל המעוניין ולכל מי שאיננו מצליח להתחמק מהתדרוך – שגרירים, כתבים ועוד.
מפעם לפעם ישראל מגישה קובלנה נגד לבנון במועצת הביטחון. כך למשל, לפני שנה הגישה ישראל דרישה שלבנון ויוניפי"ל יפעלו למנוע מחיזבאללה לבנות תשתיות צבאיות בגבול עם ישראל. מטבע הדברים חיזבאללה המשיך במעשיו. אולם בזמן שישראל מגישה תלונה אחת, לבנון מטרילה אותה בעשרים תלונות ויותר.
הזירה מוטה נגד ישראל, אך יש תועלת במאמץ כזה. גם כשהאו"ם הצהיר ש"ציונות היא גזענות" יצאה ישראל למערכה דיפלומטית. במשך 16 שנה המערכה לא הובילה לביטול ההצהרה, אולם היא סייעה לישראל מול בעלות בריתה, ובמידת מה גם מול דעת הקהל בעולם. כעת, עם כל הקשיים שישראל נתקלת בהם, המצב אינו גרוע יותר. מערכה דיפלומטית נגד לבנון תקשה על ביירות בתחום הדיפלומטי. חשוב לא פחות – היא תקשה על ארה"ב ומדינות אחרות להמשיך במדיניות המבדילה בין לבנון לחיזבאללה, שמפנה את הלחץ המדיני כלפי ישראל.
באשר לטענה שאם ישראל תנקוט צעדים כאלו היא תחשוף את עצמה לצעדים מקבילים או לסמכות גורמים בינלאומיים שהיא מעדיפה לא להיות כפופה להם – המציאות לאחרונה הדגימה היטב כי גם אם ישראל אינה נוקטת צעדים כאלו, הטריבונלים הבינלאומיים לא ייתנו לכך להפריע להם. מחדל אינו מביא רווח, הוא רק מותיר את הזירה ריקה.
הסרת מסכות
אח סבי, פרופ' לואיס הנקין, מגדולי המשפט הבינלאומי, כתב בזמנו קביעה שהיא אחת המצוטטות בתולדות המשפט הבינלאומי: "כמעט כל המדינות שומרות על כמעט כל העקרונות של החוק הבינלאומי, וכן על כמעט כל התחייבויותיהן, כמעט כל הזמן". משמעות המשפט היא גם: מדינות מרוויחות מעמידה בחוק הבינלאומי ובהתחייבויותיהן, ומפסידות אם אינן עושות זאת. הגם שחלקן לפעמים חורגות מכך, רובן מעדיפות לא לחרוג.
גם לבנון, מדינה בקריסה, מרוויחה מעמידה בעקרונות החוק הבינלאומי ובהתחייבויותיה, ולו משום שהדבר מציג אותה כריבונית. מערכה דיפלומטית שבה לא רק לבנון תתלונן נגד ישראל, אלא גם ישראל תיכנס לשדה – ולא רק בתלונות לוועדה המשותפת של ישראל, לבנון ויוניפי"ל, אלא בכל גוף בינלאומי אפשרי – תקשה על לבנון בכל פעם שהיא תנסה להעמיד פנים שאין לה דבר עם המתרחש בשטח. היא גם תקשה על ארה"ב להעמיד פנים כאילו חיזבאללה נפרד מלבנון ואין לו השפעה גדולה על המדינה. במקום שלבנון תיתפס פומבית כקורבן חלש של הפרת ריבונותה בידי ישראל, גם אם כולם יודעים שזהו שקר, היא תיאלץ להקצות את משאביה הלא רבים לטובת התמודדות עם טענות ישראליות בכל במה בינלאומית אפשרית.
האם זה יפתור את בעיותיה של ישראל מול לבנון? ודאי שלא. האם זה יכול להועיל? כן. פתרונות שלמים ומוחלטים כנראה לא יופיעו בקרוב. מאמץ דיפלומטי בהכרח יביא תוצאות מוגבלות. אולם כדברי הנביא זכריה, "מי בז ליום קטנות". גם הדברים הקטנים מביאים תוצאות מצטברות, ואיזון הזירה הדיפלומטית יקשה על לבנון ועל מדינות המערב המממנות אותה ומסייעות לה.
אם הדיפלומטיה תנוהל כראוי, המצב החדש יגביל את חופש הפעולה של לבנון ושל המדינות התומכות בה כאילו היא החסם בפני חיזבאללה ואיראן – ולא גוף שבמקרה הטוב אינו יכול למנוע את פעולותיהם של אלה, ובמקרה הרע חיזבאללה ואיראן משולבים בו עד העצם. בכל מקרה, אין להותיר את הזירה ריקה, גם אם בשלב הראשון זה יהיה "יום קטנות" והתועלת תהיה קטנה. דיפלומטיה פעילה היא עניין לשנים. גם אם יהיה קשה לראות תוצאות מיידיות, אפשר לקוות שלפחות בעתיד יהיו כאלה.
ד"ר יגיל הנקין הוא חוקר עמית במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) ומרצה במרכז האקדמי שלם
