לפני שנתיים אמר בני הירש לאשתי רייצ'ל ולי שהוא מאוד מכבד אותנו, אבל בחר לא לשמור שבת כמונו. למרות זאת, בכל פעם שעשה את השבת בביתנו הוא המשיך לבוא איתי לבית הכנסת בליל שבת ובבוקרו. בקיץ שעבר, קצת לפני שנחטף לעזה ב־7 באוקטובר, שאלה אותו רייצ'ל: "למה בעצם אתה ממשיך ללכת לבית הכנסת אם אתה לא שומר שבת?". בני הירש ענה: "אני לא רוצה שאבא ישב לבד".
הירש, הבן שלא רצה שאשב לבד בבית הכנסת, יושב לבד בעזה כבר 315 ימים. 315 ימים רייצ'ל ואני נלחמים, יום־יום ודקה־דקה, שלא יהיה לבד ושישוב אלינו הביתה. כמאמר הרב קוק זצ"ל, אני כותב כאן, ערב שבת נחמו, לא מפני שיש לי כוח לכתוב אלא מפני שכבר אין לי כוח לידום.
לא רק הירש יושב לבד. במובן מסוים גם אנחנו, הוריו, מרגישים לבד. נכון, עם ישראל מחבק אותנו. תומך בנו. שולח הודעות ומכתבים. עוצר אותנו ברחוב כדי להגיד "אנחנו איתכם". האהבה הזאת נותנת המון כוח ויכולת להחזיק מעמד בשנה הנוראית הזו, אבל בין התמיכה והקולות הנשמעים מכל קצוות הארץ והעולם ובין הדממה היוצאת מחלקים גדולים בציבור הדתי־לאומי דווקא יש פער קשה מנשוא. אנשים כמוני, קרובים אליי, עם כיפה סרוגה על הראש. הם שולחים את ילדיהם לאותם מוסדות ולאותן תנועות נוער, הם מתפללים את אותה התפילה, ובכל זאת כשהנושא הוא הירש וכלל החטופים – השיח נעשה מורכב. אנשים שותקים, ואנחנו מוצאים את עצמנו לבד. איך זה יכול להיות? איך המגזר הערכי שלנו שותק אל מול העוול המוסרי הנורא הזה?
אני מבין, אנשים חוששים לכתוב על החטופים. אני רואה אנשים שישבו איתי והבטיחו לעשות הכול, אך בפועל חוששים לעשות משהו. אלה מהמגזר שכן כותבים על החטופים, כותבים ברובם נגד עסקה, אפילו בלי לדעת את פרטיה. אחרים לא מדברים על הנושא. כאילו הוא לא קיים. יש מלחמה, יש מילואים, יש לבנון ויש איראן. חטופים? זה מורכב, אז בוחרים לא להתבטא. גם אנשים שאני מכיר, שתומכים בנו באופן אישי. הם מחבקים, אולי קוראים תהילים בבית. אבל זאת תמיכה שקטה שנעלמת. מתמסמסת. נשכחת. בפומבי, אנשים חוששים לדבר על החטופים.
אני מבקש: דברו. בשולחן השבת, במדרגות מחוץ לבית הכנסת. לא משנה אם אתם צעירים או מבוגרים. אפילו עכשיו, כשאתם קוראים את המאמר הזה. פחות חשוב איך, יותר חשוב מה. תראו את הנוכחות שלכם. אל תחששו
מסיבות שונות הפכו החטופים לעניין של ימין ושמאל, כאילו היו חלק מחבילה שמקבלים כשבוחרים זהות פוליטית. יחד עם סל הערכים והדעות שיש לנו בענייני כלכלה והנהגה, יש פתאום סעיף שקובע מה היינו רוצים שיקרה כאן במקרה של חטיפת אזרחים. אבל ערך החיים, הערבות הדדית, חשיבות פדיון השבויים – ובשפה העכשווית, "החטופים" – הם לא דעה פוליטית ומעולם לא היו. לפני החלוקה לימין ושמאל, החטופים הם חלק מאיתנו. הם אנשים ונשים של ממש, צעירים ומבוגרים, עם פנים ומשפחות. אנשים שעבדו ונלחמו וחלמו ואהבו יחד איתנו ואיתכם, כתף אל כתף. חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא עם ישראל ומדינת ישראל.
אני אבא של הירש, ואנחנו כבר 315 ימים בסיוט הזה. אני קורא לעסקה, כי אני מרגיש שמעבר לרצון שלי כאבא להציל את בני ולהביא אותו הביתה, המחיר של אי החזרת החטופים יהיה קשה מנשוא, ויפרק את החברה הישראלית מבפנים.
אבל אתם, הקוראים, אתם לא אבא של הירש. ייתכן שאתם מחזיקים בדעות שונות ממני. אתם לא חייבים לתמוך בכל מה שאני אומר, אבל אני מצפה ומבקש שתדברו. אתם לא צריכים להשמיע קול בעד או נגד; אתם צריכים להפסיק להתכחש לחטופים. אי אפשר לדבר על לחימה בלי לדבר על החטופים. אי אפשר לדבר על ניצחון בלי לדבר על החטופים. המסגור של "החזרת החטופים" כמנוגדת ל"ניצחון במלחמה" הוא שגוי. אכן, אין ניצחון ללא החזרת החטופים. האם תוכלו להכריז על ניצחון כשיותר ממאה אנשים עדיין בעזה? האם תוכלו לחגוג ברחובות עם סיום המלחמה? להמשיך את חייכם כאילו האירוע מאחורינו? ודאי שלא. בשר מבשרכם לא כאן. לא תוכל להתעלם.
אני מבקש: דברו. בשולחן השבת, במדרגות מחוץ לבית הכנסת. לא משנה אם אתם צעירים או מבוגרים. אפילו עכשיו, כשאתם קוראים את המאמר הזה על הספה, תגידו למי שלידכם: "ג'ון, אבא של הירש, ביקש שנדבר על החטופים". כתבו ברשתות החברתיות. אתם רבנים? מנהיגי ציבור? דברו על זה. בואו ללמוד איתנו משניות. שבו לקרוא תהילים. פחות חשוב איך, יותר חשוב מה. תראו את הנוכחות שלכם. אל תחששו.
כמו בני הירש שבא איתי לבית הכנסת, למרות שכבר לא שמר שבת. הוא לא בא איתי לבית הכנסת כי הוא הסכים איתי, ולא בא איתי לבית הכנסת כדי להתפלל, הוא בא איתי לבית הכנסת כדי שלא אהיה לבד. בבקשה, אל תשתקו. הרימו קול! דברו! אל תתעלמו משום ש"זה מורכב", כי "הדעה הפוליטית שלי לא תומכת בזה". אל תשאירו אותנו לבד.
ג'ון פולין הוא אביו של הירש, שנחטף לעזה ב־7 באוקטובר
