השבוע חגגתי יום הולדת. 42. אני כבר לא ילד: אבא לשלושה עם התחלה של כאבי גב, ושיער שכבר מזמן החליט שהוא עובר ללבן. לכבוד יום ההולדת החלטתי לקחת הפסקה מהמרדף. יומיים חופש, בלי רדיו, בלי טלוויזיה, בלי טוויטר כמעט, רק זמן איכות עם המשפחה.
זה התחיל בארוחת ערב עם ד"ר זמרי, היא הזמינה לנו מקומות במסעדה נחשבת שהקונספט שלה הוא "אין לנו תפריט, נוציא לך מלא דברים, בסוף תשלם כמה שאתה רוצה". בשוק בעפולה היה ספּר שסיפר אותי כשהייתי נער, ובכל פעם שהייתי מגיע אליו הייתה יוצאת לי תספורת אחרת שלא הזמנתי: פעם קצר מדי, פעם ארוך מדי, פעם קצר בצד אחד וארוך בצד שני, פעם להפך. ובסוף כל תספורת היה לו משפט קבוע: "כמה? תשלם כמה שאתה רוצה". זאת הייתה, כמובן, מלכודת. אם הייתי משלם לפי היכולת שלו הוא בכלל היה חייב לי כסף, אבל שילמתי לפי חוסר הביטחון שלי, וכך יצא שתמיד שילמתי יותר מדי תמורת מראה פחות טוב משהיה לי כשנכנסתי.
אבל המסעדה דווקא הייתה סבבה. אכלנו שני סלטונים קטנים, וטרטר דג, וחמישה ניוקי ושני ביסים של לחם עם ממרח זעתר מיוחד. הגענו לא רעבים במיוחד אז ויתרנו על עיקריות, שתינו שני קוקטיילים, ישבנו שעה ורבע, ואז ניסינו במשך עוד שעה ורבע להחליט כמה אנחנו צריכים לשלם. אני בן 42, אני לא בנוי להתלבטויות כאלה. אני רוצה שיגידו לי כמה. אין לי כוח לאלתר, לא ניהלתי מסעדה, ואין לי שום דרך להעריך בכמה אכלתי.
ד"ר זמרי לא תרמה לעניין. במקום להחליט היא התייעצה עם חברה שלה בטלפון. "אנחנו שמנו 700", החברה אמרה לה בטלפון. הדוקטור אמרה סבבה וניתקה. כמה? שאלתי. "נראה לי 750", ענתה הדוקטור. ניסיתי להסביר לה שזה יוצא 70 שקל לניוק אבל היא אמרה שככה נהוג. אמרתי לה שגם נהוג תפריט ומחירים, ושזה הטריק הכי ישן בספר, ואפילו ספּרים בעפולה מכירים אותו.
אחרי ששילמנו יצאנו לעוד איזה דרינק, בבר קוקטיילים בנחלת בנימין. שאלתי את המלצרית אם יש מחירים. היא אמרה שכן ודפקה לי מבט של "קמצן". דפקתי לה מבט של "דפקו אותי כבר פעם אחת הערב". מה שכן, הרשו לי לפרגן לצעירי העיר הגדולה: בעיצומה של ציפייה לתקיפה איראנית הרחובות גדושים באנשים מחייכים. באולפנים משדרים פאניקה, ברחובות שותים קצת ערק.
בדרך הביתה לקחנו מונית, וגלגלנו שיחה עם נהג נחמד מכפר־קאסם שסיפר שהמלחמה דפקה לו את הפרנסה. אני לא יודע אם הוא דיבר ככה בגללנו, אבל תדעו שיש איזה נהג מונית מכפר־קאסם שרוצה לפרק לאיראנים ולחמאס את הצורה רק כדי שהתיירים יחזרו כבר לתל־אביב. האמנתי לו, אבל יש לציין שהייתי אחרי שני קוקטיילים ושלושה צ'ייסר ערק. יש מצב שהייתי קל לשכנוע.
אל תקרא לי אדוני
למחרת החלטתי לתת לדוקטור מנוחה ולקחת את הילדים ליום כיף. פתחנו בארוחת בוקר במקום במחירים, ומשם המשכנו לתערוכת דייגו ארמנדו מראדונה בבלומפילד. תסלחו לי שגם פה אלך על מחיר: 74 שקל לכרטיס אחרי הנחות וכאלה. אני יודע שאני יוצא פה הקמצן של המוסף, אבל רבאק. מילא אם הייתי נכנס לאיזה מסע מופלא לאורך הקריירה של הגאון הארגנטינאי ששינה את עולם הכדורגל. בסוף נכנסתי לשני חדרים בבלומפילד עם כמה פוסטרים שלו ואיזה סרטון VR שמתאר את שער "יד האלוהים". היו עוד כמה סרטונים, וגם שער שאפשר לבעוט אליו, אבל אחרי 25 דקות היינו בחוץ. מראדונה היה גאון, אבל מי שהביא את התערוכה הזאת היה גאון עסקי.
מכאן החלטתי שאני הולך על בטוח, ולקחתי את הילדים לאיזה פארק טרמפולינות בראשון־לציון. המקום היה עמוס בהמוני בית ישראל שרצו קצת שקט מהילדים. התור לא זז, אז אחרי עשרים דקות הצעתי לילדים שנלך לאכול קודם בקניון הסמוך ונחזור כשיירגע קצת. הלכנו לאכול, ובדרך קניתי להם משהו קטן, כנהוג בימי כיף עם הילדים, וכשאני אומר "קטן" אני מתכוון ל"יקר".
חזרנו אחרי שעה. ביקשתי משירן בינתיים שתזמין להם שלושה כרטיסים דרך אתר ההטבות של כרטיס האשראי. אחרי ארבעים דקות הגיע תורי לקנות את הכרטיסים, והבחור המעצבן בקופה שאל אם מילאתי טופס אישור קפיצה. אמרתי לו שאני מאשר להם מבחינתי לקפוץ מעזריאלי, רק שייכנסו כבר. הוא אמר שחייבים טופס. אמרתי לו שאני חייב לנוח. הוא אמר ש"חייבים טופס קפיצה", אמרתי לו ש"חייבים זמן מנוחה".
"אדוני", הוא אמר לי, "תמלא טופס או שתתקדם". אמרתי לו שלא יקרא לי אדוני. אני בן 42, אבל זה עוד לא גיל של "אדוני". בסוף נשברתי, מילאתי שלושה טפסים במהירות מרבית ואחרי 18 דקות ניגשתי לקנות את הכרטיסים. "הזמנתי שלושה כרטיסים דרך אתר ההטבות", אמרתי לבחור המעצבן. "אני אצטרך את כרטיס האשראי", הוא אמר לי בחוסר אדיבות. אמרתי לו שאין לי: הזמנו דרך הכרטיס של הדוקטור. הוא אמר שהוא חייב את הכרטיס, אמרתי לו שאני רוצה למות, הוא אמר שזה בסדר מבחינתו, שילמתי 200 שקל בלי שום הטבה והם נכנסו.
התיישבתי על כיסא בחלל המרכזי של הגיהינום, ואחרי עשרים דקות התעוררתי כשילד בן שלוש מלטף לי את הרגל ואומר "אבא". חיפשתי למי שייך הציוד עד שראיתי מישהי שנמנמה גם היא שתי כיסאות לידי. הנחתי שהוא שלה, לקחתי את הילד לכיוונה והנחתי אותו צמוד לרגל שלה. לפתע מישהי מאחוריי שאלה אותי מה אני עושה עם הילד שלה. אמרתי לה שתפסיק לצעוק ושגם ככה עוברים עליי יומיים קשים שהתחילו במסעדה בלי מחירים. היא הספיקה לברוח עם הילד לפני שסיפרתי לה על התערוכה של מראדונה.
את שש השעות מחוץ לבית חוויתי כמו 78 שעות. חזרתי רצוץ, מעוך ושבור, שמח על החופש מהעבודה אבל גם מודע לכך שבניגוד למסעדות מסוימות, כשאתה בן 42 יש מחיר ליום שלם עם הילדים. ושלא תטעו, אני חולה על הילדים שלי, וכל יום איתם ולא עם צעקות על גלנט הוא יום מאושר. אבל לקרוא ליום מתיש כזה אסקפיזם זה קצת כמו לקרוא לפרי קינוח. ניפגש ב־43.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
