כשהייתי מורה למדעים (כן, היה פרק כזה בחיים שלי. באופן מפליא אף אחד לא חשב שזה חסר אחריות) נהגתי לבקש מתלמידותיי להעמיד את כף ידן מול עיניהן, לכווץ אותה לאגרוף ולהתבונן. זה הגודל של הלב שלכן, אמרתי כשהן ביצעו את המשימה הפשוטה הזו, ממש כפי שהופיע בספר ההדרכה להוראת האנטומיה של הלב.
אני זוכרת תלמידה פיקחת אחת שהצביעה ושאלה: "אז הלב שלך יותר גדול מהלב שלי? והלב שלי עוד יכול לגדול?". בהחלט, עניתי לה, הלב, כמו הידיים והרגליים ושאר איברי הגוף, גדל בהתאם אלינו ולצמיחה שלנו.
אני עדיין מרגישה שאנחנו במוצאי תשעה באב. לא מיציתי לגמרי את הקימה מהחורבן, לא השגתי עדיין את מילות הנחמה שאני זקוקה להן. אני עדיין שואלת את עצמי אם יום אחד של צום ומספד הספיק לי כדי לשהות לרגע לגיטימי אחד בכאב על העבר, ובאופן כמעט מדויק מדי גם על ההווה.
אין בלוף גדול יותר משנאת חינם. אכן, כמו פחמימות ריקות, ברגע הראשוני היא חינם. אבל אז מגלים את הריבית דריבית שהיא גררה איתה בזדון
העיסוק שלי בשאלות ותשובות שייתנו לי מעט נחמה, והמיעוט בעיסוק בנושאים שרק משאירים אותי בתוך החורבן, הובילו אותי לתובנה חמודה בנוגע לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".
במסגרת ה"כמוך"
לפני שאכנס לזה, חשוב לי ליישר קו ולוודא שכולנו מסכימים שאין בלוף גדול יותר מהביטוי "שנאת חינם". אין בזה שום דבר חינמי. להפך, שנאת חינם היא כמו פחמימות ריקות למשל, או מנוי לאיזו אטרקציה שקיבלת מכרטיס האשראי. אלה דברים שברגע הראשוני הם חינם. אבל אז מגלים את הריבית דריבית שנגררת בעקבותיהם בזדון, ואת הסחורה המזופתת שהם מספקים.
גם האהבה שאנחנו צורכים מגיעה לפעמים עם ריבית. אבל במקרה הזה זה דווקא לא רע, ומה אכפת לי לקבל משהו טוב עם אקססוריז נלווים שרק עושים טוב על הלב ומייצרים עוד קצת אהבה?
אז קבלו רעיי וידידיי, דרוש נאה על אהבה שיצייד אתכם לימים הבאים ואולי לחיים בכלל.
אני בטוחה שיש מי שחושבים שאולי אפשר להסתפק בצמד המילים "ואהבת לרעך", והמילה "כמוך" בפסוק קצת מיותרת. היא לא ממש ברורה בהקשר הזה. בציווי "ואהבת את הגר" לא היה דחוף לתאר לנו איך נכון לעשות את זה. פשוט תאהב אותו. איך? לגבי זה, חופש הפעולה נתון לכל אדם לפי שיקול הדעת הפרטי. כל אחד ואיך שהוא מבין.
אבל מה אם נתייחס למילה "כמוך" דווקא כאל קנה מידה – כמו משקל, מרחק או גובה?
מה אם הציווי לאהוב מוגדר בגבול מסוים שמתחיל איפשהו ונגמר איפשהו, ושאפשר למדוד אותו דווקא אחרי שמבינים קודם כול מי אני ומה הגודל שלי, ורק לפי זה אוכל לדעת כמה אהבה יש לי לתת?
חשבתי על זה השבוע בעיצומו של צום תשעה באב. יש גבול עד כמה אפשר לאהוב. יש מעצור היכן שאני מסתיימת, היכן שנגמרים הגוף שלי והנפש שלי. שם אני נדרשת לעצור את האהבה שלי ולומר הפ הפ הפ, עד כאן, מכאן זהו, לא יכולה יותר לאהוב, אין לי עוד מנה לשחרר.
אין כזה דבר, "לקטון"
האמת היא שזה קצת מרגיע אותי. במיוחד בתור אם לשישה בעיצומו של אוגוסט, שמדי פעם כמות האהבה שהיא מקדישה לילדיה, ששם כידוע הגבול קצת יותר מטושטש, מגבילה עוד יותר את המקום שנותר לה לאהוב סתם שכנה (סליחה, שכנות, אני אוהב אתכן יותר בחורף). בטעות עלול להתפרץ מאם כזאת איזה ניכור או חוסר חשק להביע רגש אמפתי למי שאינו בחבורת יוצאי חלציה. צר לי, אני לא גדולה מספיק.
אבל זה לא הכול. תחשבו על האגרוף שלכם, שיתפקד עכשיו כמו לב וירטואלי להמשך דבריי. כמו שאמרה הילדונת המתוקה בשיעור, הוא לא תמיד היה בגודל הזה, ובעצם עם הזמן הוא גדל יחד איתכם. גדל בהתאם לגדילה שלכם, שלנו.
כך גם האהבה לחבר או למכר גדלה ככל שאנחנו גדלים. ומתברר שאנחנו רק גדלים. אין שום פועל הופכי לפועל "לגדול". בדקתי, גם לא באנגלית וגם לא בצרפתית. כלומר, יש פועל כזה (לקטון? להתקטן?), אבל הוא לא ממש שימושי ובעצם די מיותר.
אז ככל שגדלים, גם ה"כמוך" גדל ולכן מרחיב את סחורת האהבה שיש ביכולתנו לספק החוצה.
על דעת המקום
עכשיו שמעו רגע חברים, אולי קצת נמאס לכם מהדיבורים ההיפיים והלא מחוברים למציאות שיוצאים לי מהפה לאחרונה, "בואו נאהב והכול יהיה בסדר". אבל בגלל החרדה הקיומית מאיומי התקיפה האיראנית, לצד החשש מרעידת אדמה שנדחפה פתאום לחיינו כאילו אין לנו מספיק צרות – החלטתי להיות יותר ויותר מחוברת למקום הפשוט, המצומצם והפרטי שלי. ואם לומר את האמת, הוא המקום היחיד בו יש לי עדיין השפעה אמיתית. זה שמשהו בו, תלוי בשליטתי.
אולי לא מדובר בגילוי או בתובנה מרחיקת לכת, אולי לאהוב מישהו או משהו זה בכלל חדשות האתמול או סתם פייק ניוז לא אקטואלי משעמם. אז מה? זה נעים, זה משמח והכי חשוב בתקופה הקשה הזאת, זה בחינם.
