"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". המשפט האלמותי הזה ממגילת העצמאות, ממקד את שלושת עמודי היסוד של המדינה היהודית: ארץ ישראל, עם ישראל ומורשתו. מתוך דבקות במורשת זו, קבעו מנסחי המגילה, העם "לא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית". העם והמדינה פרטיקולריים, פרטיים וייחודיים, כמו המורשת. בליבה תנ"ך, אשר הפך לאוניברסלי, כלל־אנושי.
תשתית המדינה היהודית היא "יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". החירות, הצדק והשלום הונחלו לעולם כולו. האמריקאים כתבו בהכרזת העצמאות שלהם: "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר". הם למדו והפנימו כי "בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", הבינו את מה שלימדנו רבי עקיבא "חביב אדם שנברא בצלם".
מדינה יהודית המיוסדת על חזון נביאי ישראל איננה יכולה להיות אלא מדינה המחויבת לא רק בכבוד אלא בחיבה לכל אדם. "אנו משתמשים בדפוסים של חיי מדינה שנתגבשו במסורת העולם הנאור של זמננו, אבל אנו יודעים היטב כי דפוסים אלה אוצרים בקרבם מרוח מורשת ישראל", אמר הנשיא חיים ויצמן בפתיחת האספה המכוננת. הוא הוסיף ואמר: "אם עיקר שורשה של חוקת המדינה החדישה היא בהגבלת סמכותו של המלך, הרי המשטר הקדמון של העם העברי אב הוא לחוקות העולם".
חוק השבות מבטא את הזיקה לעם היהודי. בנאומו בעת קבלת החוק הסביר ראש הממשלה בן־גוריון: "אין המדינה מקנה ליהודי הגולה זכות לשוב. זכות זו קדמה למדינת ישראל, והיא היא שבנתה המדינה". זיקת העם היהודי לארצו קדמה למדינה וכוננה אותה, ומורשת ישראל היא הבסיס לחירויות ולמשטר הדמוקרטי בה.
ערעור על חוק השבות
המדינות הקומוניסטיות, שכנו "דמוקרטיות עממיות", זייפו את מושג הדמוקרטיה. הקומוניזם הומניסטי ביסודו. מטרתו גאולת האדם על ידי חתירה לשוויון בין הבריות. הקומוניסטים התנגדו ללאומיות ולדת, והציעו פילוסופיה פוליטית הבונה אוטופיה קוסמופוליטית. ואולם למרות החזון העליון, בראשית המאה העשרים זכתה המפלגה הבולשביקית באחוזים בודדים בבחירות ברוסיה. הדבר לא הרתיע אותה מלתפוס את השלטון. כאשר נשאלו כיצד הם פועלים נגד הדמוקרטיה, הבולשביקים השיבו בבוז לשאלה המייצגת "דמוקרטיה ליברלית", שבה כל קול שווה, לעומת "הדמוקרטיה האמיתית" הבולשביקית, החותרת לטיפוח רווחת האדם וזכויותיו.
הדמוקרטיה הבולשביקית מכונה במקומותינו "דמוקרטיה מהותית". כמו הבולשביקים, גם חסידיה דוגלים באוטופיה קוסמופוליטית להנחלת זכויות האדם. רבים מהם ירשו גם את העמדה האנטי־לאומית והאנטי־דתית. במבוא לספר "שפת אזרח בישראל", תקף עורכו, פרופ' דן אבנון, את ויצמן ובן־גוריון: "הנשיא הראשון… ביקש להזכיר לשומעים כי כמו באירופה הנאורה, גם ביהדות יש מסורת של הגבלת שררה ושלטון יחיד, אך המקור של המסורת הזו ביהדות, לא בנאורות המערבית". הפרופסור התאכזב מכך ש בעוד עשן הארובות מיתמר מעל אירופה, נשיא מדינת ישראל לא בחר במורשת האירופית אלא ביהודית כבסיס המוסרי לדמוקרטיה שלנו. על בן־גוריון התרעם כי ראה את זכות העם לשוב לארצו קודמת למדינה. קצפו יצא על הנשיא וראש הממשלה הראשונים ועל שני יסודות המדינה היהודית, זיקתה למורשת ישראל ולעם היהודי.
אבנון וחבריו חתרו לשרש את השפה הציונית ולהמירה ב"שפה אזרחית", ברוח הדמוקרטיה "המהותית" האנטי־דתית והאנטי־לאומית. דמוקרטיה היא אוניברסלית, כמו שפה, והיא קיימת במדינות רבות, אך היא פרטית, ייחודית ושונה בכל מקום. המורשת הפרטית שלנו כוללת את התנ"ך, האוניברסלי בוודאי לא פחות מהדמוקרטיה, ועומד ביסוד רבות מהדמוקרטיות היציבות.
הפוסט־ציונים הצליחו להחדיר סימן שאלה על חוק השבות. למעשה גם הוא אוניברסלי, בבטאו מחויבות שנוסחה בכתב המנדט של חבר הלאומים: "הממשל בפלשתינה יהיה אחראי על חקיקת חוק התאזרחות. ייכללו בחוק זה תנאים המנוסחים בכוונה להקל על רכישת האזרחות הפלשתינית על ידי היהודים המתיישבים ישיבת קבע בפלשתינה". הביקורת על לגיטימיות המדינה היהודית איננה נובעת אפוא מגישה אוניברסלית, אלא מעמדה אנטי־ציונית ואנטי־דמוקרטית.
ללא רגשי נחיתות
ההתקפה האינטלקטואלית המופרכת הצליחה להשריש בלב רבים וטובים כי קיימת "סתירה" או לפחות "מתח" בין המדינה היהודית ובין הדמוקרטיה. רבים חללים הפילה. בחלקם התערער הביטחון העצמי הציוני, ובאחרים נוצר יחס שלילי לדמוקרטיה. אלו ואלו טעו לחשוב ש"דמוקרטיה" פירושה השקפת עולם של אותם פוסט ואנטי ציונים. כאילו שתי הסיעות בשמאל הרדיקלי, חד"ש ו"הדמוקרטים", מבטאים את הדמוקרטיה וערכיה. ליבם יוצא אל התרבות המערבית, הכוללת את אנגליה, ולצידה גרמניה, איטליה ורוסיה ועוד. ואולם המיטב המשטרי שבה, הדמוקרטיה, נובע מהמורשת "היהודית־נוצרית", כפי שהתבטאו, בין השאר, מייסדי ארה"ב וגם הנשיא אובמה.
כמו חיים ויצמן ואבות הציונות, גם בן־גוריון לא סבל מרגשי נחיתות: "אשר לדמוקרטיה מערבית, אני בעד דמוקרטיה יהודית. 'המערבית' לא מספיקה. היות יהודי אין זו רק עובדה ביולוגית אלא גם, ביודעים ושלא ביודעים, מוסרית אתית. יש לנו תוכן יהודי מיוחד, שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו, לפי תורת הנביאים, מאשר בדמוקרטיה המערבית".
מורי פרופ' עירא שרקנסקי תהה בספרו Israel and Its Bible: A Political Analysis על יציבות הדמוקרטיה שלנו. המדינה קמה בשנות הארבעים, כמו עשרות מדינות. רק בשתיים מהן, הודו וישראל, נותרה דמוקרטיה מאז ועד היום. בישראל קיימים גורמים רבים אשר היו עלולים להפיל את הדמוקרטיה. היא חוותה מלחמות ואיום ביטחוני, עוני והגירה מסיבית של אוכלוסיות נזקקות, כמעט כולן מחברות לא דמוקרטיות. מדוע בישראל יש דמוקרטיה? ההסבר הטוב ביותר, לטענתו, נעוץ במסורת היהודית כפי שהיא מתבטאת בתנ"ך ובתלמוד. הם כוללים מגוון אינטלקטואלי, לגיטימציה לטיעונים, דאגה לחוקיות, סטנדרטים מוסריים מורכבים של זכויות וצדק, ספקנות מול סמכות, וביקורת עצמית. המסורת משוקעת בתרבות היהודית, והיא סוד יציבות הדמוקרטיה שלנו.
הדמוקרטיה היהודית מיוסדת על מורשתנו. החינוך לדמוקרטיה עיקרו בהנחלת מורשת ישראל, בין היתר בלימוד תנ"ך ותורה שבעל פה. התופעה היסודית ביותר במשנה ובתלמוד היא המחלוקת. החירות, הצדק והשלום אינם רק היסודות שעליהם הושתתה מדינת ישראל, אלא מצויים גם ביעדה כפי שהוגדר בהכרזה, "הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". על ההכרזה חתמו האבות המייסדים "מתוך ביטחון בצור ישראל". בחירתם בכינוי "צור ישראל" כלפי הבורא מקורה, לעניות דעתי, בהיכרותם עם התפילה הנאמרת מדי יום, ושאנו זקוקים לה ביותר בימים אלו: "צור ישראל, קומה בעזרת ישראל, ופדה כנאומך יהודה וישראל".
