זוועות שמחת תורה עצרו את ההתגוששות בין שני מחנות אמונה ודעת הממשיכים להתסיס את חיינו – הדתי, שבו האמונה בא־לוהים מבטלת את הערך האוטונומי של האדם וחירותו, והחילוני־ליברלי, שבו האמונה בערך האוטונומי של האדם וחירותו שוללת מתן מקום לא־לוהים בחיי האדם. באופן סמלי, ההתגוששות הקשה הגיעה למיצוי חריף במחלוקת על הוצאת ספרי תורה לרחובות העיר, לשם ריקודי שמחת חג.
אנו מתקרבים לציון נוסף של חג שמחת תורה. חלק מקבלת אחריות לכריתת ברית אחים מחודשת מתוך שותפות לאומית מחייב שלא לרקוד עם ספרי תורה ברחובות ערי ישראל, עד שהתורה עצמה תאיר את אורה ברחובות הערים. נכון להיום התורה אינה מאירה ברחובות העיר, משום שבעידן הפוסט־דתי, גם בני "הציונות הדתית" וגם "החרדים" אינם מחברים את התורה לשורשי הדעת והתודעה של רוב רובם של אחינו ואחיותינו החיים מחוץ ל"עולם התורה", אף שהם מזדהים בשורש נפשם עם מדינת ישראל ומוכנים להקריב את חייהם למענה. כיצד אפשר לשמוח ולשיר "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", אם התורה הקדושה נשארת ספונה בין כותלי מיר ומרכז?
יום ירושלים האחרון עבר בתפילה, בשירה ובזיכרונות של אותם ימי הפלא שהחזירו את ישראל לעיר העתיקה ולדרכי האבות ביהודה ושומרון. "אורה של ירושלים" עורר בעיקר את זכר גדלותם של אותם ימים קדומים, והרי ירושלים היא כולה "עתידיות", חלום על תיקון הבריאה והשלמתה, על מה שהולך ומתהווה; חזון של דבר־מה שלם המקנן בשורש הנשמה, דבר־מה הקיים רק בבחינת ה"עדיין לא", שצריך עוד להיוולד ולבוא לידי מימוש מעשי.
הנצח זו ירושלים
מתפללי בית הכנסת שבו התפללתי בצעירותי, באחד מפרוורי שיקגו, היו זקנים שיצאו מהגטאות והמחנות, וצעירים מבני עקיבא. עבור כולם המילה "ירושלים" הדליקה אור בעיניים, על חזון של עתיד מתוקן: עבור עם ישראל, עבור האנושות כולה.
מרחוק קל להתפעם מחזון של עתיד מתוקן; אחרי שהחזון הנבואי של קיבוץ גלויות התגשם, התביעות הנוקשות של חיי המציאות הפכו את מתיקות התקווה והציפייה לתמימות מדי, למשהו מנותק, טוב אולי ל"אנשי רוח" ולילדים. אז באה גם הפוליטיקה והגשימה את דברי הנביא יחזקאל על מה שיארע על אדמת ישראל, "יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן". בימי המלחמה הקשים העוברים עלינו, מנהיגינו, אלה שבשלטון ואלה שבאופוזיציה, משאירים את המילים מעוררות ההשראה לאלמנות צעירות המדברות במילים שנשמעות כאילו יצאו מדפי התנ"ך, לאבות ולאימהות שכולים שבהספדים קורעי לב מספרים על בניהם הגיבורים שלא אמרו מילה אחת רעה על אף אחד, גם לא על מי שלא הסכים עם דעתם, ומתחננים שנלך בעקבותיהם.
קריאות הזירוז של מנהיגינו לצבא הלוחם בחזית ולעם בעורף, "ננצח!", וגם "ביחד ננצח!", היו מעוררות תקווה אמיתית אם מעשיהם היו מעוגנים ב"ביחד" גם ללא קשר אל ה"ננצח". בקרב שערך אברהם כנגד ארבעה מלכים בעלי שם עולמי כדי לשחרר חטופים, ולאורך התנ"ך כולו, השורש נצ"ח אינו מופיע במובן של "ניצחון". לעומת זאת רבי עקיבא, מלומד מלחמות עם אויב קשוח ואכזרי, חיבר את השורש נצ"ח לחלום ולחזון המכונסים ב"אורה של ירושלים". "והנצח זו ירושלים" (ברכות נח ע"א).
מהו החזון של "הנצח זו ירושלים", שאחרי דורות התמלאו לו ימי הריונו והוא מבקש כעת להיוולד ולצאת לעולם? יש מי שיכריז "שייבנה בית המקדש", אבל זה ממש לא מספיק. בניין הבית, עם או בלי הקרבת קורבנות מחדש, חייב להיוולד מתוך חזון של תיקון החברה הישראלית במדינה הריבונית, ומסביבה תיקון האנושות כולה. אלו חייבים להקיף את המקדש מכל עבר ולהקנות למקדש את מימוש תורת החיים המונחת בארון. שאם לא כן, חזון המקדש עצמו עלול להיות מחסום בפני שיבת השכינה למקומה.
להחליף את הדפוסים הישנים
האירועים הטראומטיים שחווינו מלמדים שעדיין איננו חיים במדינה ריבונית בכל המובן. האקסיומה הראשונה בקיומה של מדינה עצמאית היא מיגור הכוחות בסביבתה המבקשים להשמידה. למציאות מבורכת זו עדיין לא זכינו. המציאות של עם שעדיין מחפש אחר מנגנונים ציבוריים שיבטיחו את עצמאותו הלאומית משתקפת לא רק בתחום הביטחוני, אלא ביחסי המדינה כלפי חוץ בכלל, ובעיקר כלפי פנים, בינינו לבין עצמנו. זוהי תמונת ה"עדיין לא" של מדינת ישראל, נכון להיום.
ימי המלחמה הקשים, והפילוג החריף בעם שקדם להם, שכנעו רבים ממגזרים שונים שיש צורך דחוף בשינוי ההתנהלות הציבורית, באופן שישקף את הדרישה להכרעות בעלות השלכות לאומיות מתוך שיתוף פעולה, ולא מתוך תאוות שלטון ואידיאולוגיות מגזריות. רבים חולמים על דפוסי שלטון המעצבים חיבורים רחבים בתשתית מנגנוני הכוח, זאת בכל הקשור למנהיגות פוליטית, לכס המשפט, לתקשורת, ולשיח הערבות ההדדית ויכולת ההקשבה בין המגזרים.
נדמה לרבים שהדפוסים הציבוריים־מנהליים שעוצבו במנגנוני התנועה הציונית ואצל דור המייסדים של מדינת ישראל אינם מתאימים לקווי המתאר החדשים של הריבונות הישראלית: לא מבחינה ביטחונית ופוליטית, לא מבחינת ערכים חברתיים־מוסרים בתחום הכלכלי, ואף לא מבחינת הנהגה רוחנית־אידיאית. בקווי המתאר של עולם הרוח בחברה הישראלית, "המגזרים" הסוציולוגיים־רוחניים־אידיאולוגיים אינם מסוגלים לספק לבדם את הצרכים הקיומיים של עם ישראל בתקופה הזאת. חלקים גדולים בעם צמאים למנהיגות רוחנית לאומית שתהיה מסוגלת לשתף מגזרים שונים בבירור שורשי הזהות של מדינת היהודים, לעצב חזון לאומי המעורר תקווה, ולהביא לתיקון החיים הציבוריים באופן שיבטיח חיים של משמעות לאזרחי המדינה.
למנהיגות תורנית של כל העם יש הרבה מה ללמוד על "תורת האדם" מכל אלה שירדו לדרום, גם ללא פקודה, בשמחת תורה. מאז האור הגדול שהתגלה במסירות נפש, פשוטו כמשמעו, של כה רבים, הולך ומתעצם בחודשים האחרונים גילוי נשמתו ואופיו של עם ישראל במעשי גבורה בחזית ובעורף. נחשפת אחת היצירות המיוחדות של בורא עולם, אשר עלה בידו להביא לעולם אדם השותף לו, גם בתנאים קיצוניים ביותר, במימוש הצו "ובחרת בחיים".
מנהיגות תורנית הקשובה לצורכי הקיום של כלל חלקי העם תברר את המשמעויות האידיאיות והמעשיות־הלכתיות של מימוש צו "ובחרת בחיים" שב"תורת האדם" הישראלית. הנה כמה סעיפים המונחים לפתחה של מנהיגות זו:
מרחב ציבורי לא היררכי, המעודד שוויון הזדמנויות בין כל חלקי העם. חברה המכוונת לכך שכל אדם ימצא את הכיוון הייחודי שלו בחיים, חברה שבה כל אדם זוכה למימוש כוחות היצירה הסגוליים שלו. בעלי עסקים הם חלק מההנהגה הערכית, ויחסם לעובדיהם ולמסחר שהם מובילים משפיעים לטובה על פניה של החברה. קנייניו של אדם הם ביטויים לברכה אלוהית, ועם זאת לא הם מה שמגדיר אותו, אלא תכני הנפש, יכולת החמלה והנתינה. כל אחד מתנדב, וסביבתו תעריך את מה שיש לו לתת. אגב, בחלק מנקודות מפתח אלה דווקא הקהילות החרדיות מהוות דוגמה, כמי ששמרו על ערכי הנתינה והחסד שהיו סימני ההיכר של קהילות ישראל בגלות.
מנגנוני שלטון המכוננים פוליטיקה שבכל אגפיה ורמותיה דואגת להיטיב עם בני אדם. מנהיגות שהאדם וטובתו עומדים במוקד פעילותה. לא מימוש אינטרסים אישיים, ובעיקר לא מימוש אינטרסים מגזריים, אלא מחויבות להשתמש בכוח השלטון ברוח של "מה אני יכול לתת, לשפר ולתקן במעגלי החיים של כלל אזרחי המדינה". מוסדות שלטון המעודדים כל קהילה וקהילה לבטא את ייחודה בעיצוב זהותה ומימוש שאיפותיה. קהילות המבטאות עושר אנושי, ומקבלות על עצמן אחריות לחיים משותפים בסוגיות לאומית קיומיות.
טכנולוגיה חדשנית שמטרותיה אינן רווחיות, אלא להיטיב לבני האדם בכל תחומי החיים, ומבלי להפוך עובדים לעבדים ואת השיח ביניהם למוחצן וחלול. טכנולוגיה שתאפשר לאדם לממש את כוחות היצירה הגדולים שא־לוהים בירכו בהם, כדי להרבות את ברכת החיים שא־לוהים חנן בה את כדור הארץ.
האדם רואה את זולתו, ונראה על ידו, בעין טובה. מחלוקות הן חלק מברכת האדם, שהרי יש נפשות ונשמות שונות, ומי כעמך ישראל יוצר חיים מתוך חברותא של שיח בונה, היונק תמיד מהחיבור בין דעות שונות ואף מתנגדות זו לזו. דיבור מתוך הקשבה ויכולת לזהות את נקודות האמת של מי שחולק עליך, את הנקודות המפרות חיים. דיבור שאינו בנוי על כיפוף הזולת לתבנית שלך ולא על התכופפות מפני הזולת. דיבור של אותנטיות, של פנים אל פנים, של הערכה הדדית ומתוך ההכרה של הטוב שבכל אדם.
צניעות, טהרה וקדושה ככוחות נפש שאינם מדחיקים כוחות חיים באדם ואינם גורמים לניתוק מעולם העשייה, אלא מעצימים ומפרים קשרים בין גברים לנשים המממשים את רצון אלוהים בחיים. אינטימיות שיש בה הזדקקות, הדדיות והיענות, תקשורת מפרה חיים בין ברכת הרחם לברכת הזרע. העמדה מחדש, בשפה של תורה חדשה־ישנה, את ערך המשפחה, לעומת מהלכי הרוח בתרבות המערבית. חברה המקדשת את צו "ובחרת בחיים", ורואה בהתקשרות המבורכת של איש ואישה חלל לצמיחת בני אדם אל מימוש ה"עדיין לא" האישי, החבוי בשורש נשמותיהם הסגוליות.
תורה שמתחדשת עם החיים
מנהיגות תורנית של כל העם חייבת לסגל לעצמה יכולת הקשבה לצורכי הקיום של העם, כמו לגילוי "הנצח" שבתורה, הפונה תמיד מחדש לצורכי החיים המתחדשים בכל דור ודור.
התורה אמורה לענות לצו של "ובחרת בחיים", שהיא עצמה הנחילה. כפי שהתורה מעצבת את החיים, כך גם החיים שאותם התורה מעצבת מגלים פנים חדשות של עולם האדם, ומתוך כך חושפים את צפונותיה. התורה של בורא עולם, של א־לוהים חיים, מצויה תמיד במצב של גילוי נוסף, בתהליך של התחדשות. תורה המתחדשת במפגש עם החיים, כמו שהחיים עצמם מתחדשים במפגש עם תורת אלוהים. במפגש הרת־עולם זה הולך ומתחדש האדם, הפרטי והקולקטיבי, לקראת מימוש הצפון בו והמחכה להתהוותו המעשית.
א־לוהים יצר כל אדם כיצירה סגולית עם ייעוד סגולי, כאשר כל אחד ואחת מהווה שיקוף מיוחד ל"אחד" שבשורש ההוויה. כשא־לוהים פונה אל האדם ונותן לו מצוות, הוא קורא לו אל מימוש הטמון בו והמבקש להיוולד. רק משום שהאדם חי בהתהוות לקראת מימוש שיעור קומתו המלא מתוך חירות, הוא מסוגל לקבל מצוות אלוהיות, ומתוך הכנעה לצלול למעמקי הדעת שבהן, להקשיב לקול המגלה בהן את סודו, כדי שיוכל לעמוד לפני בוראו ולומר "בשבילי נברא העולם".
תורה שעיקר הווייתה היא להצדיק אמונה דתית היא תורה סגורה בתוך עצמה, מכונסת בארבע אמות של טענותיה למען הוכחת אמיתותה. דת המעמידה את התורה כמטרה ואת ברכת החיים כאמצעי למימושה, לא תוכל להביא את אור התורה להאיר ברחובות העיר. לעומת זאת, בהוויה העצמאית של מדינה יהודית, ברכת החיים עצמה על כל רבדיה, האישיים והקולקטיביים, היא המהווה מוקד ההתקשרות בין אדם לאלוהיו. זהו היעד; התורה היא הכלי, האמצעי, שנתן א־לוהים לאדם לממש את השותפות ביניהם, שתביא לתיקון האדם ומתוך כך לתיקון הבריאה.
הצו של "ובחרת בחיים" מקנן בשורש התודעה הקיומית של עם ישראל. העירבון שהעם יצליח למלא אחר צו זה היא יכולת ההקשבה של כל אחד בישראל לצליל האלוהי המיוחד בקולו של כל אדם אחר בישראל, העולה ממפגש אישי עם התורה. אין דרך אחרת לבסס תשתית רוחנית־קיומית משותפת. זה איננו חזון של "מדינה על פי ההלכה", אלא של עולם האדם שאורה של תורה מאיר בכל רבדיו.
הכניסה השלישית
בכניסה הראשונה של עם ישראל לארצו, נביאי ישראל לימדו על אודות האמונה באל אחד ועיצבו את המשמעויות המעשיות של אמונה זו בתחום יסודות ערכי המוסר. בכניסה השנייה של עם ישראל לארצו, חכמי ישראל חשפו את שורשי החוכמה והדעת שבתורה, ויישמו אותם כדרך חיים של ציבור, של קהילה, של משפחה ושל האדם הפרטי. בכניסה השלישית של עם ישראל לארצו, על בני העם לממש את צו "ובחרת בחיים" – לגלות את סוד האדם כ"צלם אלוהים", את הליכתו מתוך חירותו־אחריותו אל מימוש שיעור קומתו המיוחד, שלו הפרטי ושל האנושות בכלל, ולגלות את סוד התורה כ"תורת האדם האלוהי".
בתוך גילוי נפשו הכללית של עם ישראל שנחשפה לעינינו בחודשים האחרונים, קולות על תחושת נוכחות א־לוהים בשדה הקרב בקעו מהמוצבים בעזה, מהלוחמים במנהרות ומפקודת מג"דים בקבלת מלכות שמיים לפני יציאה למשימה קשה. תחושה זו של נוכחות אלוהים לא הייתה ביטוי של אמונה תמימה, הטובה לשיעורי תנ"ך למיניהם, אלא שורש קיומי עמוק בהוויה של לוחמים עזי נפש.
והנה, יותר ממאתיים שנה אחרי הכניסה לארץ ישראל בימי יהושע, ביקש העם משמואל הנביא לכונן הנהגה של מלך "ככל הגויים". הנביא צעק על כך במשך לילה שלם, עד שנאמר לו שיקבל את בקשת העם בתנאי של קיום מצוות התורה. הגיעה השעה להפוך את הבקשה, לממש את השותפות הפלאית בין מלך מלכי המלכים ובין יציר כפיו הנבחר, בעיצוב מדינה דמוקרטית אלוהית.
עם תורה שכזאת אפשר לרקוד ברחובות העיר, בחברה שאין בה לא דתיים ולא חילונים ולא חרדים, אלא שותפים במימוש רצון הא־לוהים בפנייתו אל האדם להיות לו לשותף בתיקון הבריאה, מתוך קיום הצו "ובחרת בחיים".
