אתחיל מהסוף: דווקא משום שאני סבור כי התזה המרכזית של הספר "הבית שאנו בונים ביחד", מאת הרב יונתן זקס ז"ל, איננה רלוונטית לחברה הישראלית בשנת 2024, כשם שלא הייתה רלוונטית גם לחברה הבריטית שאליה נועדה בעת פרסומה בשנת 2007 – חשוב לי לציין שהדברים נכתבים מתוך הערכה רבה לדמותו של הרב, שהעולם היהודי בימינו זקוק לעוד שכמותו.
תרגום ההגות היהודית לשיחה הבינלאומית, מתוך היכרות והבנה אמיתית של האתגרים האינטלקטואליים של העולם המערבי, הוא עדיין יכולת נדירה יחסית בעולם האורתודוקסי בן זמננו. השאלה המובלעת שהספר מבקש להשיב עליה, מה יש במקורות שלנו שיכול לתרום לחברה הבריטית המפולגת של ראשית המאה ה־21, מהווה בעיניי ניסיון כן למימוש מודרני של "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", בייחוד מכיוון שהוא איננו מסתפק בעיון תיאולוגי "מרחף", אלא מבקש לספק מענה לאתגרים פוליטיים וחברתיים נפיצים.
זהו ללא ספק הספר הבריטי ביותר של הרב זקס: הוא נכתב עבור חברה שעדיין ליקקה את הפצעים בעקבות "פיגועי ה־7/7" בשנת 2005, שבמסגרתם ארבעה מחבלים מאל־קאעידה התפוצצו בשלוש תחנות רכבת תחתית בלונדון, רצחו כ־52 אנשים ופצעו כ־700 נוספים. זה היה 11 בספטמבר של בריטניה; ארגון טרור אסלאמי ביצע את המתקפה הקטלנית ביותר על אדמתה מאז מלחמת העולם השנייה. אך ההלם האמיתי התחולל כאשר נודע שכל ארבעת המפגעים לא היו זרים, אלא בעלי אזרחות בריטית שגדלו והתחנכו במדינה.
לידתה של האיסלאמופוביה
מטבע הדברים, הפיגוע עורר שאלות קשות בנוגע למדיניות הרב־תרבותיות שקודמה בהתלהבות על ידי האליטות הליברליות באירופה, והעלה לדיון ציבורי את אי השתלבותם של המהגרים המוסלמים בחברת הרוב האירופית. חזון הרב־תרבותיות התגלה כגזר דין מוות על התרבות המקומית המארחת. בשלב זה התבהר לרבים כי חלק ניכר מהמהגרים המוסלמים שואפים להצליח היכן שחייליו של מוחמד נכשלו: כיבוש אירופה המערבית והפיכתה ל"דאר אל אסלאם".
היו מי שנענו באומץ לאתגר: ספרים כמו "לונדוניסטן: כיצד בריטניה מייצרת בתוכה מדינת טרור", של העיתונאית היהודייה־בריטית מלאני פיליפס; "אסלאמיסט: כיצד הפכתי למוסלמי קיצוני, מה ראיתי שם, ולמה עזבתי" מאת המוסלמי־בריטי אד חוסיין, או ספרו המוכר פחות של העיתונאי הבריטי דאגלס מאריי, "שנאה נגד המדינה: כיצד ספריות בריטיות מעודדות טרור אסלאמי" – החלו להתפרסם בשנים הללו ולעורר דיון רציני על עתיד המוסלמים ביבשת.
במקביל, היו גם הוגים בריטים שמרנים שביקרו את תפיסת הרב־תרבותיות מתוך דאגה להמשכיותה של המסורת הלאומית האנגלית. בהקשר זה יש לראות ספרים של הוגים כמו פיטר היצ'נס ("הביטול של בריטניה") או של רוג'ר סקרוטון ("אנגליה: קינה"). לדעתי, הרב זקס היה מזהה את עצמו כמשתייך לזרם זה.
ואולם האליטות באירופה וגם בבריטניה ביקשו לקבור מהר את המסקנות, והוקיעו לרוב את הקולות הללו כ"ימין קיצוני". במסגרת המאמץ האפולוגטי וקבירת הראש הליברלי בחול, מילה חדשה הגיחה לאוויר העולם: "אסלמופוביה".
צימר, מלון או בית
"הבית שאנחנו בונים ביחד" טוען, באומץ לכאורה, שמדיניות הרב־תרבותיות כשלה; הלכידות שהזהות הלאומית המוצקה סיפקה לבריטים הוחלפה בסחורה גרועה שרק העמיקה את הקיטוב בין קבוצות שונות בחברה, תוך שהיא "מייצרת חברה של גטאות שאינם מצטלבים". כעת, טען הרב זקס, זקוקה החברה הבריטית לבנייתו של נרטיב לאומי ומאחד חדש. בריטניה צריכה להיזכר שוב שהיא הייתה "עם נבחר" במושגיה שלה, מולדת החירות בעידן המודרני, שהוציאה מקרבה אישים דגולים שקידמו את הידע והתרבות העולמית. כדי להבין את המבוי הסתום שאליו הוליכה הרב־תרבותיות את החברה הבריטית, וגם את הפתרון שהוא מציע, הרב זקס חוזר שוב ושוב אל "משל בית הכפר, המלון או הבית".
ראשית, מודל הכפר: מאה זרים משוטטים באזור כפרי, מחפשים מקום לינה ומגיעים לבית כפרי גדול. בעל הבית יוצא אליהם בחביבות ואומר להם כי באחוזתו הענקית יש 100 חדרים ריקים, וכל עוד הם מוכנים לשמור על הכללים – הוא יסכים להעמיד את החדרים לרשותם ולראות בהם אורחיו. זהו המודל הקלאסי, שבמסגרתו חברת הרוב הבריטית ציפתה ממהגרים להיטמע ולהשתלב במדינה. זהו המודל שבאמצעותו הוריו של הרב זקס עצמו הגיעו לבריטניה והשתלבו בה. מה הבעיה? לדעת הרב זקס, מודל זה מייצר תרבות שבה המיעוט לעולם חש זרות לתרבות הרוב; יש "אנחנו" ויש "אתם", והמיעוט יהיה חייב להשיל רבדים מהותיים מזהותו כדי להשתייך ולזכות למקום בחברה.
המודל השני במשל הוא המלון, ובנמשל: החברה הרב־תרבותית. המלון מציע לזרים המשוטטים זכויות שהן לא קיבלו במודל הראשון – חברה שבה הם מתקבלים כשותפים שווים ומלאים לאורחים הקודמים. אבל מצד שני הם רק אורחים, ממש כמו כולם. אין אחריות כלפי אורח במלון. בלשונו של זקס, מלון "לא מכה שורשים בלבבות בני האדם, הוא לא מייצר נאמנות". לא יוצאים למלחמה בעבור מלון; פשוט עוזבים אותו כשהחופשה נגמרת. בתחילת המאה ה־21, לא הכנסייה האנגליקנית מעוררת את רגשות הציבור הבריטי, לא הצבא של הוד מלכותה, וגם לא שייקספיר או תומס הובס. השיחה הציבורית נדמית כשיחת חולין של אורחים במלון שבטעות נתקלו זה בזה ליד הקבלה, ועליהם לשוחח כמה דקות על מזג האוויר.
המודל השלישי במשל, והמודל המועדף על זקס, הוא "הבית". זרים מגיעים לעיירה, וראש העיר, חברי המועצה ותושבי המקום מקבלים את פניהם בחביבות. הם לא מציעים בית גדול להשתלב בו ולשמור על כללים, ולא מלון בנוסח הכול כלול. במקום זאת הם מציעים פרויקט משותף: הם יכולים לספק את השטח וחומרי הבניין, אבל את הבית החדש של הזרים שהגיעו יצטרכו כולם לבנות ביחד. "החדשים מרגישים שהרוויחו ביושר את מקומם בבית החדש הזה – מה שלא הרגישו במודל בית הכפר… בשונה ממודל בית המלון, יש להם מערכת יחסים של ממש עם אנשי העיר… למעשה, כשהקמת הבתים נשלמת, החדשים והוותיקים חוגגים יחד". זהו, לפי הרב זקס, "הבית שאנו בונים ביחד".
הברית המקראית אינה קוסמופוליטית
מהיכן שאב הרב זקס את מודל ה"בית"? לכאורה, מקריאה פוליטית במקרא: יציאת מצרים המתוארת בספר שמות הייתה אירוע לאומי מכונן שבסופו כריתת ברית עם א־לוהי ישראל. רק בספר שמואל עתיד העם לכרות "אמנה חברתית" משותפת, ולבחור את הדרך הפוליטית שבאמצעותה יכונן את חייו (מלוכה). משמע, עוד לפני התועלתנות שברעיון "האמנה החברתית" הליברלית, שבה כל פרט מסכים להתאגד עם פרט אחר רק משום ש"אי אפשר לחיות אחרת", ניצב רעיון הברית המקראי, ועימו האחדות הלאומית שנושאת בשורה מוסרית ותרבותית ייחודית.
לאבחנה הנאה הזו מצרף הרב זקס הנחת יסוד בעייתית: "ישראל המקראי הוא עם שאחדותו איננה אתנית כי אם אזרחית". ובהמשך: "כיצד אפוא 'הברית' עשויה להיות רלוונטית לפוליטיקה הבריטית של ימינו? התשובה הפשוטה היא שבריטניה ניצבת כיום בפני אותה בעיה שעמד בפניה ישראל המקראי: איך הופכים שבטים רבים לאומה אחת?… איך מאחדים לעם אוכלוסייה בעלת שונות שכזאת, עם מקומות מוצא שונים, שפות, דתות, מנהגים ואידאלים כה שונים, כשמהרבים הללו יצא אחד?"
הבעיה נמשכת כשהרב זקס מפנה אותנו לשליש האחרון של ספר שמות, שעוסק בבניית המשכן, זאת לאחר שתחילתו של הספר עסקה ב"פוליטיקה של החירות" – עם של עבדים שהשתחרר מעולה של האימפריה החזקה בעולם. לדעתו, הרעיון הטמון כאן מלמד כי "חירות… מושגת רק באמצעות מאמץ קיבוצי משותף מצד האנשים עצמם. אומה נבנית באמצעות בנייה… אין חשיבות לגזע, צבע, מקום מוצא, או ותק… התרומה נבנית מתרומותיהם של אינדיבידואלים רבים, לא חשוב מה הם נותנים. חשובה העובדה שהם נותנים".
כדי ליצור את הקריאה הפוליטית שלו, הרב זקס נדרש לשנות מהותית את הסיפור המקראי: אם סיפור יציאת מצרים היה כולל מפגש של העבדים העבריים בגושן, יחד עם קבוצות מיעוטים נוספות תחת האימפריה המצרית, וכולן היו מתבקשות להקים את ממלכת החירות הקוסמופוליטית בארץ ישראל – היה בהחלט מקום לחשוב על אנלוגיה מודרנית לבריטניה או לארה"ב. אבל כל מי שמכיר את סיפורי המקרא ולו באופן בסיסי, , יודע שעם ישראל המקראי הוא דוגמה מובהקת ללאומיות אתנית: קהילה שבטית שמקבלת בשורה דתית ייחודית על רקע הזמן והמקום שבו היא חיה, ושאבות אבותיה ביקשו לכונן אומה שהסיפור שלה הוא קודם כול לאומי.
אמנם המודל המקראי איננו מכוון ללאומיות אחידה וטוטליטרית, כי אם לשילוב של כוחות שונים ואף מנוגדים בתוך האומה פנימה, שאמורים לייצר סינתזה לאומית מופלאה שיש לה גם תהודה אוניברסלית כלפי חוץ, אך ההשוואה לבריטניה של המאה ה־21 לא מתחילה. בניגוד לדברי הרב זקס, עם ישראל המקראי דומה למשפחה מורחבת הרבה יותר מאשר לשבטים זרים זה לזה, שלכל אחד מהם מקור דתי ותרבותי שונה בתכלית.
הפיל המוסלמי שבחדר
ממש כמו בספרו "לא בשם האל: אל מול האלימות הדתית" (מגיד, 2016), הרב זקס נמנע מלהתייחס ל"פיל המוסלמי שבחדר", כפי שהעיר כבר הרב ניר מנוסי. שוב ושוב הוא משווה בין "המיעוטים השונים שבבריטניה", וכולל אותם בנשימה אחת – היהודים, הסיקים, המוסלמים, ההינדים וכו'. יש רק בעיה אחת: רק מיעוט אחד מצויד בדחף אימפריאליסטי שמאחוריו צו דתי, ונושא זעם אדיר על המערב בעקבות מאות שנים של נחשלות וחוסר יכולת לנצח אותו בשדה הקרב. לאורך הספר מופיעות התייחסויות עקיפות ל"בעיה האסלאמיסטית", אך זהו קול ענות חלושה. אחת התובנות הפוליטיות מ"מוסר הנביאים" המקראי הוא האומץ הדרוש למנהיגים כדי לעמוד ולהצביע על בעיות אמיתיות בחברה, גם כאלה שאינן תקינות פוליטית.
מעבר לכך שהרב זקס היה מנהיג של קהילה יהודית בגלות, ומכאן גם לא רצה "לקרוא לילד בשמו", דבר שעלול היה לסכן את הקהילה היהודית ואולי גם אותו אישית – נכון לציין שהרב זקס עצמו היה בעל חשיבה ליברלית גם בהקשר של הסכסוך שלנו כאן עם הפלסטינים, ולא פעם הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית. מתוך כך אפשר להבין כי הרב זקס היה מאלה שלא הבינו את האיום הנשקף מציווייו העתיקים של הקוראן, ומהשפעתם על תודעתם של מוסלמים רבים ברחבי העולם, בבריטניה כמו בישראל.
גם אם לא היינו מצפים מהרב זקס לשים על השולחן באומץ את הבעיה המוסלמית, אפשר היה לשאול בכנות: מה זה בכלל אומר "לבנות בית משותף" עם אוכלוסיית מהגרים, שבהכללה אינם מכבדים את חוקיה של החברה שהואילה בטובה לתת להם אפשרות לחיים טובים יותר מאשר בארצות מוצאם? האם זה אומר "לכבד אותם" ולהכניס חלקים מחוקת השריעה לחוקה הבריטית? להכניס חברי פרלמנט שתומכים בעליונות אסלאמית ומשתיקים אונס ממוסד של צעירות בריטיות על ידי כנופיות מוסלמיות בערי בריטניה?
הסופרת והעיתונאית היהודייה־בריטית מלאני פיליפס טענה לאחרונה בריאיון כי הקהילה היהודית והעומדים בראשה בשנים האחרונות היו שותפים לכך שקולות שעמדו באומץ כנגד האיום המוסלמי בבריטניה הושתקו. בחסות אירועים של "דיאלוג בין דתי" עם מנהיגים מוסלמים ליברלים חסרי השפעה, וכמובן בחסות הפחד המשתיק להיחשב "איסלאמופוביים", קולות משמעותיים בקהילה היהודית דחו כל ביקורת משמעותית על האסלאם. מבין השורות, ואף שלא אמרה זאת במפורש, נראה שאפשר להכליל גם את הרב זקס ברשימה הזאת.
כדי שהתמונה תהיה מאוזנת, חשוב לציין כי הספר כולל גם עמדות "שמרניות" יותר. הרב זקס מדבר על השתלטות השמאל העמוק על הממסד האקדמי במערב, יוצא כנגד שיח ההשתקה והקורבנוּת שמאפיינים אותו, וקורא לציבור הבריטי לכבד מחדש את הנצרות בפומבי, אם הוא חפץ חיים והמשכיות. הפרק "תיקון המשפחה המתפוררת" הוא אולי כתב ההגנה הטוב ביותר שקראתי על מוסד המשפחה.
אסיים בהערתו של הפילוסוף רוג'ר סקרוטון, שבספרו "להיות שמרן" (סלע מאיר, 2020), התייחס אל הרב־תרבותיות במילים ברורות ולא אפולוגטיות: "הדרג הפוליטי שלנו הבין סוף סוף כי זהו מתכון לאסון, וכי אנו יכולים לקדם בברכה מהגרים רק אם אנו מקבלים אותם לתוך התרבות שלנו, ולא במקביל לה, או נגדה. פירוש הדבר הוא להורות להם לקבל כללים, מנהגים והליכים שעשויים להיות זרים לדרכי החיים הקודמות שלהם. האם זהו אי צדק? איני חושב כך. אם אנשים מהגרים, הם עושים זאת כי הם מרוויחים מכך. סביר אפוא להזכיר להם שישנו גם מחיר".
הבית שאנו בונים ביחד
בנייה מחדש של החברה
יונתן זקס
מאנגלית: ברוריה בן ברוך
מגיד, 2024, 330 עמ'
