הפִּסקה האחרונה בספר "פומלו" מספרת על אישור של האקדמיה ללשון העברית להצעתה של גיבורת הספר דינה קליין, העובדת בה, להחליף את המונח העברי לסימן @ מ"כּרוּכית", הלא נעים לאוזן, ל"מְעִי" הלא בדיוק סימפטי. אכן, צורת השבלול הזאת יכולה להצטייר לנו גם כפקעת מעינו, לא רק כאותו מעדן מגולגל. אבל מעבר לכך, הסיום הזה משקף היטב את הספר.
הוא משקף אותו, קודם כול, ברמה סמלית. זהו ספר שכתוב יפה אבל גם מגעיל. הסגנון יפה, והסיפור עצמו, והעברית שהיא כנרמז לעיל מנושאיו הפעילים של הסיפור, והשטף. ועם זאת, הוא משכשך בגועל. מבקש, כמו שאומרים פתאום לאחרונה, לנרמל אותו. הוא מלווה את גיבורתו בימים שלאחר ניתוח דחוף לקיצור המעי הדק, שהציל את חייה – ואינו מנסה להתייפייף, אם אתאר זאת בצורה מחמיאה; כלומר נכנס איתנו במ"ט שערי טומאה של הוויית חייה של לוקה בחולי המעיים.
הירידה מעוגת השטרודל, הכרוכית, אל המעי עצמו, סמלית בדרך נוספת. תענוגות החיים נראות בספר זה, לגיבורתו דינה קליין אבל גם לאחרים, ככיסוי דק מאוד על פני העיקר, שהוא גשמיות הגוף, ייסורי המעיים ותחושות הבטן. וגם, בהיבט אחר של הבטן: הדברים שנשמרים "בבטן" ואינם מגיעים אפילו לסף התודעה. הם צפים תחילה בדמות תסמינים של מינֵי הזיות ועיוותי תפיסה שדינה חווה. וכמתגלה אט אט, ואז בבום, הם אלה שעיצבו מלכתחילה את דמותה הבעייתית של דינה. אישה שאנו זוכים לאורך הספר להכיר לפניי ולפנים, ומתקשים מאוד לחבב.
מזווית נוספת, החלפת הכרוכית במעי בידי האקדמיה היא אירוע פרודי. במציאות – ואני מעיד על כך כחבר הוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה ללשון העברית – הדברים רחוקים מאותו שילוב מוזר של כללי ברזל וקלות ראש המצטייר בספר. דינה קליין אחראית שם על פניות הציבור, וכביכול צריך מאות פניות מהציבור לגבי מונח ספציפי כדי שהוד רוממות האקדמיה תחפש מילה חדשה למשהו, ודינה מפברקת משום כך פניות רבות כאלו. ההתעסקות במילים ובמונחים משמשת אצל דינה מעין מפלט רוחני מטרדות הגוף וקוטב נגדי לחמיצות הקיום.
כי אכן, הרוח הפסימית השורה על הספר, והנטורליזם הגס שהוא נוקט, זוכים לאיזון־מה בממד הפרודי־קריקטורי שעניין השטרודל־כרוכית־מעי הוא רק דוגמה לו. לצד המעי יש עוד מוטיבים חוזרים שיש בהם שידוך בין המדכא למגוחך. ישנו למשל, לכאורה, הפומלו שבכותרת הספר. זהו שמה התקני של הפומלה, כפי שדינה מקפידה להזכיר למי שרק אפשר. זהו גם שם קוד לחוויית ילדות טראומטית שדינה לא מצליחה להיזכר בה (למרבה המקוריות, אין מדובר בניצול מיני). ולצד הפומלו, ויותר ממנו, לימונים. לימונים מרקיבים מבאישים, ולימונים טריים חמוצים שכנגדם באה תאווה מעוותת לזלילת ממתקים, חמוצים כמו דינה, כמו החיים על פי דינה.
הפסימיות שרויה גם בממד ההיסטורי של הספר. עלילתו מתרחשת בשנה שעברה, וניכר בו שגמר כתיבתו היה השנה, תשפ"ד, שכן הבריות והאירועים בו מנבאים בדיוק, מתוך אותה פסימיות האופפת את כולם, את אירועיה הכאובים של תחילת תשפ"ד. אירועים אלה המרחפים על הספר כנבואה־בדיעבד כמו מאשרים את תפיסת העולם הדיכאונית והפטליסטית של גיבוריו, המתמצית בסיסמה החוזרת באוזני דינה מפי הצוצלות שבחצר, "מה שהיה הוא שיהיה ומה שיהיה כבר היה".
