הנה ספר יפה, כתוב היטב, לאוהבי הכתיבה שפחות זקוקים לעלילות עתירות גופות או סאגות משפחתיות. זהו רומן ביכורים המספר את סיפורה של אלינור, צעירה תלושה ולא ממוקמת, ושל בן זוגה יפתח, פעיל פוליטי נלהב במפלגה. איזו מפלגה? המפלגה שלנו. שם המפלגה לא מוזכר, והחלוקה המופשטת הזו היא חלק מרכזי מן העלילה. יש הצד שלנו והצד שלהם. אנחנו והם, שלנו ושלהם. בתוך החלוקה הזו, אלינור הולכת לאיבוד.
"היו שניים בלי תפקיד" הוא שם מופשט וקולע, שמרמז בפני עצמו לכך שלפנינו סיפורו של דור. גם כי הוא לקוח מתוך שיר נהדר של עמנואל יצחק הלוי, משורר יליד 1995, וגם כי סביר להניח שדור אחד או שניים אחורה, הספר היה מקבל את השם המתבקש "הפרדסים". הסיפור של אלינור הוא סיפור הפרדסים, גם כמסגרת וגם כשיקוף העלילה: מה שהיה פעם הלב הפועם, שילוב של ערכים ומעמד וכסף, הוא היום תמונה גנרית ולא מרשימה במיוחד. אלינור והחברה־השותפה שלה ניצן תולות על קיר הדירה שהן חולקות תמונה של פרדס, בהוקרה מבודחת להיסטוריה שמאפשרת להן לחיות בלי מאבק.
מה שמחזיר אותנו לאיבוד ולתלישות שאלינור משדרת. אלינור ויפתח הם שני מייצגים מופשטים של דור: הוא מסמן את המחאה החברתית כאירוע מכונן. המחאה הזו הגדירה דור שלם, ממש כמו שכמה שנים קודם לכן, מחאת ההתנתקות הגדירה דור שלם. בין שתי המחאות מפרידות שנים בודדות ותהום. שתי המחאות נכשלו, לשתיהן השפעות שנמשכות עד היום, בשתיהן הצעירים הפכו למבוגרים שנושאים את זכר התקופה ההיא ומחולקים לשני מחנות שאין ביניהם שום אמפתיה. יש רק אנחנו והם.
וכשזה המצב, מה הפלא שאלינור לא מתעניינת בו. היא מסמנת את הצד השני: תלישות מוחלטת. אלינור חווה את הדברים כמו שהם – שני גושים מופשטים, אוטומטיים, שנלחמים האחד בשני מכוח היותם שני מחנות. אלינור לא לבד. ההימנעות מתקרבת בצעדי ענק אל הקונצנזוס. זה מאפיין של דור. התלישות, החריגות המוצהרת, הציפייה הסמויה לקבל נקודות על אי השתתפות במשחק.
בוז שמייצר חוסר חמלה
הסיפור מלווה תקופה במערכת היחסים בין שני הקצוות הללו, אלינור ויפתח, כשבמקביל יפתח מגשש את דרכו במפלגה. ברקע מבצבץ החלק המעניין ביותר בספר בעיניי, הקרע עם החברה הטובה ניצן. ולפחות בהתחלה, מעבר לקריאה המהנה, יש בסיפור כולו משהו מנחם. עולם שמתאים גם לאנשים כמו אלינור הוא עולם שצועד אל תיקונו: הכלה היא טובה, רגישות היא הכרחית. הנחמה מתפוגגת כשנזכרים שבמציאות, ההימנעות היא לא סיפור פרטי, היא תנועה. הדור הרגיש והמכיל הבא הוא הרי גם הדור הממהר לשפוט, והבוז שלו להיסטוריה ולפוליטיקה גרם לו לא לחמול על אדם באשר הוא אדם, אלא, מכל הדברים, לתמוך באסלאם.
וגם לאפשרות הזו יש ביטוי בספר. כבר בתחילתו אלינור מסרבת להפגין חמלה על אישה שאיבדה היריון תאומים. יש לה סיבות: זה לא יותר נורא מדברים אחרים, הכול תבניות נרטיביות שנכפות על כולנו, גם לה קרו דברים גרועים. אישה צעירה שמתקשה לזייף אמפתיה מול בן זוג נסער, וזה כשהיא עצמה דורשת חמלה והבנה וגם טיפול ומימון. אלינור איננה מתעניינת ברגשות של יפתח יותר משהיא מתעניינת בעבודה שלו. המבט שלה חיצוני על הכול, חוץ מעצמה.
חוסר העניין של אלינור בעבודה של יפתח עובר כלגיטימי ומעורר הזדהות. הפוליטיקה הישראלית היא לא מרשימה בלשון המעטה. אלו שנולדו לפוליטיקה החדשה מסתכלים על הירושה שמשאירים להם בני החמישים והשישים, ואפשר להבין אותם כשהם נגעלים ולא רוצים להשתתף. אלינור לכאורה חיצונית לאירוע. אלא שגם חוסר ההשתתפות הזה הוא פריווילגיה פוליטית, שהיא לחלוטין מודעת אליה.
למשל הים. אלינור היא פריווילגית שגרה ליד הים. היא יודעת את זה, היא בזה לזה. האפשרות לראות ים לא מגדירה כלום מבחינתה. זו אמירה נחמדה, פילוסופית, שאפשרית רק למי שבעבר של משפחתה יש פרדסים, ובן זוגה הנוכחי משחק את המשחק. כי שני המחנות המנוגדים הם לאו דווקא ימין ושמאל. החלוקה היא בין אלו שחותרים במרץ אל תוך המשחק וצוברים בו הישגים, ואלו שנבעטים החוצה. אתם מכירים את זה גם מהמשפחה שלכם. התלושים נעשו תלושים יותר, והאמביציוזיים אמביציוזיים יותר. מה ישאיר אחריו לדור הבא הקרוב האמביציוזי שלכם, מה ישאיר הקרוב המנותק ומה ישאיר האידיאליסט? זה כל הסיפור.
העולם צועד אל אדישותו
אלינור לכאורה פותרת את הבעיה: אין לה שום דחף לפריון. היא לא חולמת על ילד אלא להפך. היא מבועתת מהמחשבה להיות אחראית על מישהו אחר, ויש לה פחדים מדמותו הדמונית של הדור הבא. זה פתרון הגיוני ולגיטימי. מותר לבחור לא להתחייב לדורות הבאים. הבעיה היא האחריות על הדור הנוכחי. אפשר לרצות קצת שקט, לשבת מול נוף כלשהו, לקרוא ספר ולאכול תפוח. זו שאיפה הגיונית. יוקר מחיה ושכר מינימום ומונופולים זה משעמם. נוף, ספר ותפוח זה מעניין וזמין לכולם תמיד, נכון? רק שהם לא. הזמינות שלהם קשורה בעבותות לדברים המשעממים והרחוקים. וזו לא בעיה של הדור הבא, אלא של הדור הנוכחי.
ולכן גם שאלת האחריות לא נעלמת אם מתעלמים ממנה. כי מה תעשה מי שלא ירשה פרדסים? רמז, מודע או לא, אפשר למצוא כשאלינור נזכרת בסצנה מפחידה של מריבה כמעט אלימה שהיא ויפתח חוו מול קבוצה אחרת על חוף הים. למרבה ההפתעה, היא מודה שהיא מתגעגעת אליה. תחושת הקרב בין האנשים שלהם לשלנו, הסכנה הפיזית, גרמו לה להרגיש חיה ומשמעותית. נמנעת או לא, יש לה אינטואיציה דטרמיניסטית על מה יקרה ברגע האמת במריבה על משאבים.
כאן המקום לומר את המובן מאליו: אף אחד לא חייב לקחת חלק. לא אלינור, לא מי שכתבה את אלינור, ולא אף גיבור ספרותי או חי. ההימנעות הזו מעוררת אצלי הזדהות, ובספר הספציפי הזה היא גם כתובה לעילא, חוויה טובה ומהנה ספרותית. זה ספר שעולה לשלב הבא, "נשאר בזיכרון ומעורר מחשבות". אלא שהמילניאלז כבר בני שלושים וארבעים, ואפשר כבר לשאול: מה התוכנית? הרי כבר היינו אמורים לראות נציגים שלהם דוהרים אל מקומם בהיסטוריה. הספר מציג אותם בשני מצבים: הנצחת המצב הקודם, או הימנעות, שגם היא הנצחת המצב הקודם. כל מי שקרא "אליס בארץ הפלאות" יודע שצריך לרוץ קדימה רק כדי להישאר במקום. צריך אפוא לומר בהשלמה: יש גם אפשרות שהעולם לא צועד אל תיקונו אלא אל אדישותו. יכול להיות שהקיצוני והמסואב מכול עוד לפנינו. כדי לחזור להיות אופטימיים, צריך אולי להסתכל על בני התשע והעשר. אולי הם ייחלצו ממלחמת המחנות, וימצאו דרך לשלב עשייה והימנעות למשהו מעורר תקווה. הם רק ילדים הרגע, ועוד אין להם תפקיד. אבל אולי הם, כמאמר השיר היפה, יעשו להם תפקיד.
היו שניים בלי תפקיד
תמר רפאל
פרדס, 2024, 345 עמ'
