פרופ' מנחם כהנא מלין על סגנון הלימוד המסורתי, אשר בניגוד ללימוד האקדמי "נוטה לראות בהלכה התלמודית לפרטיה אמת שמיימית", ושמטרתו "אינה חיפוש אמת, אלא חינוך לאמונה ולאמונת חכמים". לא נחה דעתו עד שטען כי "פיצול אישיות זה יוצר קריאה רגישה של ניירות ערך, למשל, לעומת לימוד כהה של הגמרא".
ואולם בניגוד לדבריו, המציאות מורה שאין סתירה מובנית בין דקדקנות טקסטואליות ויצירתיות ובין לימוד התלמוד בצורה "הרמוניסטית" ולא מרובדת. בעקבות חכמי הדורות, העולם הישיבתי מתייחס אל התלמוד מתוך הפרספקטיבה של קבלת התלמוד כפסיקת בית הדין הגדול, ומשכך הוא לומד אותו בדרך כלל כמקשה אחת. כידוע, גם הלימוד המסורתי הוא רב־שכבתי, מתוך עיון וניתוח של פרשנים ופרשני פרשנים. ניווט בים תלמודי זה דורש ניתוח מדוקדק של התלמוד, והנגדה והשוואה בין הקריאות השונות של חכמי הראשונים. אדרבה, בשנים האחרונות מתעצמת בעולם הישיבות החרדי המגמה של התמקדות בניתוח טקסטואלי מדוקדק של התלמוד והראשונים, וזאת באופן דקדקני ורגיש ביותר. וכל המתוודע לספרי ר' נחום פרצוביץ ור' אליהו ברוך פינקל, או מזדמן לשיעורי ר' אשר אריאלי בישיבת מיר – נוכח בכך מיד.
כמו כן, דווקא ההתייחסות לתלמוד בזיקה לדברי הראשונים והאחרונים תורמת לפיתוח היצירתיות. חידוד ההבדלים הטקסטואליים והמושגיים בין הפרשנים השונים, ועימות דבריהם עם התלמוד – מהווה כר נרחב ליצירתיות ולחדשנות. בהקשר זה ראוי לציון מאמרו האוטוביוגרפי של הרב דוד ביגמן, שביטא מעדות אישית את הזיקה שמצא בין עולם הלמדנות הליטאי לעולם המחקר התלמודי. והדגיש בדבריו דווקא את ההיבטים של הרגישות הטקסטואלית, החדשנות והיצירתיות.
תפיסה שגויה זו של הלמדנות הישיבתית והישגיה מוליכה את כהנא לקביעה נוספת: "התוצאה הבלתי נמנעת היא שדור אברכי הישיבה היום הוא דור מנוון ועקר. רבבות אלפי ישראל וחכמיו הלומדים בישיבות חרדיות, ואף בראש הישיבות הציוניות, לא הוציאו מתחת ידם יצירה תורנית של ממש".
משום שעיקר דבריו של כהנא מוטחים כלפי המגזר החרדי, אתמקד דווקא בחיבורים תורניים שנכתבו על ידי מחברים מעולם זה, אף שקשה לי לרדת לסוף דעתו של כהנא בנוגע לפרמטרים המאפיינים "יצירה תורנית של ממש". בדבריו עולה נימה של הערכה ללמדנותו של הגרי"ד סולובייצי'ק, שכידוע, הציג חדשנות מטאורית ופיתוח משמעותי של הלמדנות הליטאית. מתוך כך אין לי אלא לתמוה, האם ספרי "בית ישי" של הרב שלמה פישר, הרצוף בניתוח רענן וחדשני של הסוגיות, אינם ראויים אף הם להיכלל בכלל זה? האם המגמה הטקסטאלית הנרחבת של ר"נ פרצוביץ ובית מדרשו אינה מהווה פיתוח ושכלול של הלמדנות המסורתית, בדומה לגרי"ד סולובייצי'ק?
הרב שמעון שקאפ נתפס כאחד מאבות הלמדנות הליטאית. למדנותו ייחודית בכך שהיא משלבת היבטים פילוסופים ומטא־הלכתיים, ובשל כך היא מעוררת עיסוק אף בעולם המחקר – הן בין העוסקים במחשבת ישראל והן בין העוסקים במשפט עברי. האם תורתו של הרב יוסל שרייבר, ראש ישיבת מהרי"ל, שלבד מלמדנותו וחריפותו החריגה, מתאפיינת במיזוג בין למדנות ליטאית להיבטים פילוסופיים ועיון בשאלות מטא־הלכתיות, אינה בגדר "יצירה תורנית של ממש"?
ועוד, האם אין בדבריו של כהנא התעלמות מוחלטת ממפעלו התורני של הרב עובדיה יוסף, שפתח ז'אנר של ממש בכתיבת שו"ת? האם גם ספריו המונומנטליים של הרב חיים קניבסקי – העוסקים בהיקף עצום וברוחב יריעה יוצא דופן בחלקי תורה רבים שנזנחו, אינם "יצירה תורנית של ממש"?
לא באתי בשורות אלו להכחיש את חשיבות עולמות הדעת הכלליים בהעשרת קומת האדם ולימוד התורה, ואף לא לבטל עקרונית כל בדל של ביקורת על העולם הישיבתי. אלא להציג את המצב לאשורו.
