ככלל אני מתנגד חריף להבטחות. אימצתי לי כצו גורף את המלצת החכם מכל אדם: ״טוב אשר לא תידור״. גם אם כבר עצרנו עם הילדים בתחנת הדלק אני עדיין לא מבטיח להם ארטיק, כי אולי כרטיס האשראי לא יעבור. הסיבה היחידה שבגללה הבטחתי למתבגרת שאקח אותה לחו"ל, הייתה הפרה של התחייבות קודמת: שנחגוג לה מסיבת בת מצווה. הימים היו ימי השיא של הקורונה, כמדומני בשלב של וריאנט הדלתא, והחלטנו לפעול לפי ההנחיות ולבטל את האירוע המתוכנן תוך שאנחנו מבטיחים לה שעם שוך המגפה נשלים הכול. אבל עד שהוסרו המגבלות כליל ואפשר היה לדעת במידה סבירה של ביטחון שלא ישובו, כבר חלפה כמעט שנה ולכן הסכמנו על פיצוי: טיסה עם אבא. עיכוב רדף עיכוב, ובושה הלכה וכיסתה את פניי כשמדי פעם היא הזכירה את ההבטחה שלא קוימה. עד שבחורף האחרון, כשמלאו לה 15, הצהרתי חגיגית: בקיץ הזה נוסעים. ואז הגיע צו לסבב שלישי של מילואים, ואחריו לסבב רביעי. מפה לשם התברר שאני עומד להשתחרר רק לקראת ראש חודש אב, ואחרי תשעה באב כבר נקבעו מראש פגישות ואירועים וימי הכנה והיערכות עד סוף החופש הגדול. כך שנותרה רק אפשרות אחת: לטוס בתשעת הימים.
התלבטתי מאוד. מצד אחד, לא כתוב בשום מקום שמשנכנס אב אסור לטוס; אדרבה, היו רבנים גדולים לאורך הדורות ששהו בתקופה הזו בנופש. מצד שני, טיול שמחכים לו כבר שלוש שנים לא בדיוק הולם את ההנחיה "למעט בשמחה". ומצד שלישי, אם הרבנות הראשית לישראל התירה לפעמים קיום של חתונות בימי ספירת העומר בעקבות המלחמה, אפשר גם למתוח קצת את הגבולות בשביל ילדה מהממת שהחזיקה עם אמא את הבית שבעה חודשים בגבורה וגם שלחה לי קופסאות של אלפחורס שהפכו לשם דבר בסוללה. כיוון שזוהי שאלה שאין לה תשובה ברורה בספרים, ויש לי נגיעה אישית שמקשה על הפסיקה, החלטתי לשלוח אותה לשניים מרבותיי: הרב יוסף צבי רימון והרב יובל שרלו.
"רבנים חכמים יש לי", אמרתי לאשתי, והזמנתי במחיר מופקע של אמצע אוגוסט שלושה כרטיסי טיסה לבולגריה
הרב רימון שלח מיד הקלטה באורך של דקה, שבה פירט את השיקול המרכזי להכרעה. נופש של אבא עם הבת שלו, הסביר הרב רימון, יש לו חשיבות גדולה. הוא יכול לתרום כל כך הרבה למערכת היחסים ולקרבה, ואפילו לחזק את יראת השמיים והחיבור שלה לתורה ולמצוות שנים רבות קדימה. לכן אני חושב שהדבר הנכון הוא שתיסעו. אחרי שעה הגיעה גם תשובה מהרב שרלו. היו בה רק חמש מילים: "ודאי. שיהא הן שלך צדק". רוצה לומר: הבטחת – תקיים.
היה יפה לראות איך כל אחת מהתשובות מתמקדת בזווית שלא עלתה בכלל בדעתי, ואיך כל אחת מהן הולמת את נותנה. הרב רימון, שעומד בין השאר מאחורי סדרת הרשת הנפלאה "רצים למשנה", רואה את העולם בעיניים של חינוך. של קשר. ואילו הרב שרלו, שכותב ומדבר יומם ולילה על יושרה ואתיקה, מסתכל על השאלה מתוך מבט מוסרי של עמידה בהתחייבות ואמירת אמת. "רבנים חכמים יש לי", אמרתי לאשתי, והזמנתי במחיר מופקע של אמצע אוגוסט שלושה כרטיסי טיסה לבולגריה (החלטנו לצרף כבר, על הדרך, את המתבגר).
עוד לפני שתשעת הימים הם ימים של אבלות, מדובר בימים שאין בהם מזל. לכן ודאי לא תופתעו לשמוע ש־48 שעות לפני העלייה על המטוס הודיעה חברת התעופה שהיא מבטלת את טיסותיה לישראל וממנה. מי ייתן שריבון העולמים יזקוף לחובתם של האיראנים גם את דמעותיה של המתבגרת, כשגילתה שהטיול שציפתה לו כל החופש התבטל ושאת המזוודה החדשה שלה ארזה לשווא (המתבגר הרים גם הוא את העיניים מהספר, הפטיר "חבל", וחזר לענייניו). ולא אכחיש שגם בעיני עלתה דמעה על דור הילדים הזה, שצמח בין מגפה עולמית למלחמה אזורית. שממלא שקים של חול לבצר את היישוב ועומד במבחנים של ימי תש"ח ויום כיפור. דור נפלא. דור שכולו מתיקות. והוא זקוק נואשות לכך שסוף־סוף יקיימו לו הבטחות.
