תשמעו סיפור. לפני שנה בערך עברנו לדירה החדשה שלנו בתל אביב, וכשעברנו לדירה כל מיני חברים שלנו הגיעו אלינו לראות את הבית שלנו, ולפעמים הם גם הביאו לנו כל מיני מתנות קטנות ונחמדות כאלה לכבוד הבית החדש. ובאחד הימים, אחד החברים שלי הגיע אלינו עם איזה עשרה שתילים כאלה קטנטנים שהוא קנה במשתלה. ואני שמחתי נורא, והכנסתי את השתילים לעציצים נחמדים, ודאגתי להשקות אותם בשמחה ובאהבה.
ואחרי חודש וחצי בערך, כל השתילים שלי די נאבקו וגססו ונאנקו, תתפלאו לשמוע אני לא גנן דגול. אבל היה שתיל אחד שהיה לו טוב. זה היה שתיל של תרד! והוא פשוט לא הפסיק לפרוח ולצמוח ולגדול. בתוך כמה שבועות הוא התפרש על חצי מרפסת! זה לא קרה לי בחיים, שצמח שגידלתי בבית השתולל ככה. זה לא קרה לי בחיים. ואחרי כמה שבועות העברתי את התרד לכלי גדול יותר כדי שיהיו לו יותר שורשים, ואז הוא כבר ממש התחיל להשתולל! הוא גדל וגדל וגדל והעלים שלו גדלו וגדלו, את חלקם תלשתי ואכלתי. אבל את רובם השארתי, כי שמחתי בתרד שלי, ושמחתי שטוב לו כל כך.
ואחרי עוד כמה שבועות פתאום התחילו לצאת לו פרחים! פרחים של תרד! פרחים לבנים וסגולים ויפים וטעימים! אפשר לאכול פרחים של תרד, הייתם מאמינים. וכשהתרד פרח, אני כל כך התרגשתי ושמחתי בו. ובכל פעם שמישהו מהחברים שלי היה מגיע אליי לביקור, הייתי מראה לו את פריחת התרד שלי בגאווה. אייי, היו לנו כמה חודשים יפים ושמחים, לתרד שלי ולי. אבל אז, ביום בהיר אחד, פתאום ראיתי שענף אחד של התרד קצת מצהיב. חשבתי, אה בטח הוא צמא! אבל האדמה שלו הייתה רטובה. ואחרי עוד כמה ימים ראיתי שהתרד התחיל לאט לאט לדעוך. להתקמט. להצהיב. אוי ואבוי. פתאום, אחרי חודשים ארוכים של תשוקה ושל כוח, התרד שלי התחיל לנבול.
אוי לי ואבוי לי, זה כל כך הלחיץ אותי. עד שיש לי עציץ אחד גדול ובריא גם הוא מתחיל לקמול. אוף. מה קרה פתאום! ניסיתי להשקות אותו, להעביר אותו לכלי גדול יותר, לתת לו דשן, אבל כלום לא עזר. התרד שלי פשוט הלך ודעך. ואחרי כמה ימים כאלה קשים ועצובים, התקשרתי לחברה שלי שמבינה בצמחים, התקשרתי אליה בשיחת וידאו, והראיתי לה את התרד שלי, וביקשתי ממנה שתעזור לי להציל את התרד הזה, והחברה שלי אמרה, "אין מה לעשות יאירקה, התרד רוצה למות". ואני אמרתי לה, "על מה את מדברת, מה זה רוצה למות, שום צמח לא רוצה למות", והחברה שלי אמרה לי, "זה לא נכון. יש צמחים שפשוט עושים את שלהם. הם פורחים, משגשגים, ואז נובלים. ככה זה. לא כל הטבע רוצה להיות כאן לנצח. יש צמחים שטוב להם, ואז טוב להם גם למות. ובטח התרד שלך גם כזה". ככה היא אמרה. ואני הקשבתי לה. והבנתי אותה. והרגשתי שהלב שלי נשבר.
יש איזו תחושה כזאת בשבועות האחרונים, שישראל רוצה להתפרק. זה כבר לא משנה מה יקרה לנו. זה לא משנה כמה רמזים עבים נקבל מההיסטוריה. תראו אותנו. כל הלקחים שלמדנו במלחמה הזו נשכחו ונזנחו. שוב אנחנו מפגינים זה נגד זה. שוב אנחנו מאשימים את הצד השני. שוב אנחנו הופכים תפילות יום כיפור למלחמות. שוב אנחנו צועקים רק ביבי בקולי קולות. איזה ייאוש. איזו עצבות. הארץ מלאה בשלטי חוצות נרגשים – "יחד ננצח", "ביחד ננצח", אבל תראו אותנו. תראו מה שוב קרה לנו. שוב אנחנו מתעלמים מהמציאות. שוב אנחנו מפנים עורף ללקחים שעלינו ללמוד. תראו אותנו, לא למדנו כלום. תראו איך אנחנו שונאים.
לפעמים אני חושב שגם חברות וגם מדינות וגם ארצות – גם הן מגיעות מתישהו לשיא שלהן, וגם הן לפעמים משתוקקות להתפורר. ככה זה מרגיש לפעמים. זה מרגיש שהפירוק הוא מין רצון טבעי של האומה הזאת. זה מרגיש לפעמים שהמדינה הזאת, שהחברה הזאת, פשוט רוצה להתפורר. וכן, בוודאי, כולם צודקים. וכולם מאשימים את כולם. וכולם יודעים הכול על הכול. אבל יש איזה חוסר אחריות כזה בסיסי, ישראלי, יש איזה כוח פנימי לאומה הזאת, כוח שגורם לנו באופן לא ברור ולא הגיוני להתפורר ולהתפרק. המקרה משתוקק לקרות.
ורציתי להתפלל כאן רגע. להתפלל שאת השתיל הזה נצליח להציל. אמן אמן אמן. אני יודע שזו תפילה נואשת וכמעט חסרת סיכוי. יש יותר מדי אנשים רעים שגוררים אותנו למטה. אבל בימים הצפופים האלה, בימי החרדות האלה שבין תשעה באב לראש חודש אלול, מותר לחלום רגע על סיפור ישראלי אחר. בריא יותר. מאופק יותר. אחראי יותר. מותר לחלום על חברה שיש לה קווים אדומים. חברה שיודעת מתי עובר הגבול בין ויכוח אידיאולוגי לשנאה תהומית. מותר לחשוב על ממשלה שמחפשת את היחד ולא את הצדק הדווקאי. מותר לחלום על חברה כזאת, על חברה שהבינה שדי, חאלס, זהו, ביחד ננצח, מספיק לריב, מספיק! בימי הרפורמה התפוררנו פנימה. ועכשיו במלחמה אנחנו אמורים להיות זה לצד זה! להילחם ביחד, להתנדב ביחד, לכאוב ביחד מול כל דיווח חדשות נוראי. חאלס, אנחנו חייבים לנצח את יצר ההתפרקות הזה. חייבים להתעלות מעליו. להיות אנשים גדולים יותר, רכים יותר, אמיצים יותר. אחרת הילדים שלנו ישבו ויבכו על המדינה שהרסנו להם מרוב שהיינו טיפשים.
