אין עיר כזאת, מגדל־נחמיה. משפחת יחזקאל גרה במקום פיקטיבי שמבוסס על מעברות שהפכו לערים שמבקרים בהן רק אם צריך מהן משהו. ובכל זאת הוא מתואר בחיות, נכנס עמוק ללב ועושה חשק לבקר בו. אותו דבר אפשר לומר על משפחת יחזקאל עצמה, שאולי במפגש אקראי הייתה גורמת כאב ראש מהצעקות והריבים ועשן הסיגריות, אבל בספר היא מתוארת בצורה אנושית ואמיתית שחודרת עמוק פנימה וגורמת לרצות לחבק כל אחד מחבריה. המשפחה מורכבת מאבא ואמא שעלו מעיראק, ושלוש בנות שנולדו בישראל וחיות את הפער בין המדינה שבה הן מתנהלות לבין הבית שבו הן חיות בכל רגע. כל אחד מבני המשפחה נושא בתוכו תקווה כמוסה או ידועה, בעולם שבו חלומות הם סתם מחשבות שלא ניתן להגשים במציאות החיים. האחות הקטנה, שהיא גם המספרת, רוצה לכתוב. האחיות שלה רוצות להיות עם חברים ולבזבז כסף. האמא רוצה לחזור לאחור ולהגשים את הפוטנציאל שלה, והאבא רוצה לזכות בלוטו כדי להגשים את חלומו הגדול – לחיות חיים של תינוק גם בתור מבוגר, ולא לעשות כלום. בשלב כלשהו הבלתי ייאמן סטטיסטית קורה והוא אכן זוכה, אבל הסכום לא מספיק בשביל לשחרר אותו מכל מחויבות והוא ממשיך לחיות חיי עמל (גם אם פחות מאתגרים פיזית) וממשיך לקטר עליהם.
החלק הראשון והמרכזי מסופר מנקודת מבטה של המספרת כילדה, והשני מתרחש כמה שנים לאחר מכן, כשהיא גרה בתל־אביב. זו בחירה חכמה שמאפשרת ליעקב לספר סיפור של ילדה שתלויה בהורים והורים שתלויים בילדה, כמעט באותו סגנון. כשהיא כותבת כילדה היא קצת מבוגרת, כשהיא מבוגרת היא כותבת קצת כמו ילדה. הבחירה הזו מאפשרת למספרת ריחוק מסוים מהאירועים, וזה חשוב כי האופן שבו התעצבה דמותה היה עצוב וקשוח ודורש מרחק מסוים. יעקב מנהלת את קולה בצורה מרשימה ומנקדת בו אמיתות ילדותיות ומלאות תבונה, חלקן הגדול גם מצחיק. גם הצד מצחיק חשוב, כי המציאות שיעקב מתארת אינה פשוטה בכלל.
אם עד כה לא נכתבה כאן מילה אחת על השד העדתי, זה כי הוא לא מהות הסיפור. מהבחינה הזו, יעקב עושה דבר גדול ומטפלת בנושא נפיץ בכפפות משי ועם מינימום נזק. היא נכנסת ללב המאפליה – מספרת על ריסוס בדי־די־טי והחשש שרופאים חטפו להם את הילדים, על העלייה הטראומטית לארץ כשכל הרכוש ואפילו השמות והזהות נלקחו מהם – ובשום שלב לא גולשת למחוזות הספרות המגויסת. באקלים התרבותי הנוכחי, שבו אדם צריך להסתובב עם צקלונו על חזהו ולא על גבו, מדובר בחידוש מרענן. זהו סיפור על משפחה שאומללה בדרכה שלה, והבעיות שלה אוניברסליות. חוויית ההגירה נוכחת בכל דף, הפער העדתי הוא מרכיב עצום בדי־אן־איי המשפחתי אבל יש עוד תמות רבות אחרות בספר דוגמת הפער הבין־דורי, תחושת ההחמצה, היחס לזקנים בעבר וכיום, והמתח בין המשפחה שאליה נולד אדם לזו שיקים. הגזענות העדתית נוכחת, אבל יותר מכיוון ההורים ופחות מכיוון הילדים. דווקא כי אין בסיפור יותר מדי נקודות שיא, כל דבר שקורה הוא בבחינת אגרוף בבטן. בעולמה של משפחת יחזקאל, טלוויזיה וסרטים היו מקום המפלט ממציאות משעממת, אבל הסיפור של המשפחה מלמד שבארצי יש עניין ללא הרף, ורק צריך ללמוד להסתכל עליו בעין טובה.
סיום הסיפור מינורי וללא קלוז'ר מפואר, בדיוק כמו בחיים, וזה כוחה של היצירה שלא מתיימרת לעשות שום דבר חוץ מלספר סיפור. ואת זה היא עושה נאמנה.
