שבועיים חלפו מאז שנחמה הורידה את השידוך עם חיים. שבועיים שבהם הוא היה שבור ומדוכדך ובקושי אכל ובקושי למד ובקושי חייך. אבל הזמן עושה את שלו, והחיים בפנימייה הם אינטנסיביים ורועשים, והמסדרונות נמלאו המולה בריאה של נעורים, ובאופן כללי אין יותר מדי אפשרויות לשקוע בדיכאון וברחמים עצמיים בין כותלי הישיבה. גולדשטוף לא הרפה מחיים והיה מביא לו לחדר מדי יום כוס ג'לי אדום, אהרון החברותא שלו היה מגיע כל בוקר לגשש מה קורה ואם יש אצלו שיפור במצב־רוח, ויאיר היה מפעיל במערכת הסטריאו הכחולה שלהם שירים מטורללים של אברהם פריד בפול ווליום ומתאמן בקדצ'קה.
חיים היה נותן לכל ההתרחשות להתרחש ורוב הזמן היה מתחפר במיטה שלו וקורא עיתון ושומע באוזניות בלופ בלתי נגמר את "השיר על התוכי יוסי" של אריק איינשטיין. מדי פעם היה יוצא למרפסת לעשן אבל גם שם לא מצא שקט, כי המרפסת הייתה משכנו הקבוע של אלישע שהיה ידוע בתור הטיפוס החופר עלי אדמות, אז חיים היה סוחב רק כמה שאיפות מהסיגריה ומכבה אותה בכוס הפלסטיק העמוסה בדלים וממהר בחזרה לחדר שלו, למיטה שלו, לשיר על התוכי יוסי, עד יעבור זעם.
והנה, ברוך השם עברו שבועיים, וחיים התעורר בוקר אחד בשעה מוקדמת מן הרגיל. כל חברי החדר שלו עדיין ישנו במיטותיהם, וחיים נטל ידיים במהירות וצחצח שיניים ומיד הרגיש צורך עז להתגלח, אז הוא לקח את המכונה שלו והלך למראה הגדולה והשבורה שהייתה מונחת על סטנד מאולתר במסדרון, וככה בתנועות סיבוביות ומהירות חיים גילח את הזיפים המוזנחים שגדלו מאז הפעם האחרונה שהתגלח לפני הפגישה הטרגית עם נחמה.
אחרי הגילוח חיים הסתכל על עצמו במראה והרגיש הרבה יותר טוב. הוא נכנס להתקלח בזרם המים הקפואים והתלבש במהירות והלך להתפלל בבית הכנסת השכונתי ברחוב שליד הישיבה. הוא הסיר את שעון היד שלו כבקי ורגיל כדי להניח תפילין והכניס את השעון לכיס החליפה הפנימי. בכיס הייתה מקופלת חתיכת נייר לא גדולה, וחיים שלף אותה ומצא את המודעה שהוא תלש מהעיתון עם הקול הקורא לתחרות הסיפורים הקצרים. חיים הניח תפילין במהירות ונכנס להתפלל ובמשך כל התפילה חשב מה לכתוב ואיך לכתוב וכבר החל לדמיין מה הוא עושה בכל הכסף שיקבל על הזכייה.
אממה, לחיים היו כמה בעיות קריטיות: קודם כול, הדדליין להגשה היה יום למחרת בחצות, שנית, בישיבה אין אמצעי הקלדה והדפסה זמינים, והדבר הכי בעייתי הוא שלא הייתה לו תיבת מייל. אבל הוא לא אמר נואש וגלגל את התפילין וחזר לישיבה והכין קפה ולקח דפדפת ופיילוט 04 ועלה לעזרת הנשים הריקה והתיישב בפינה הכי רחוקה והתחיל לכתוב את הסיפור שלו בכתב ידו העגול והיפה. אחרי שהטקסט היה מוכן חיים קרא אותו לעצמו בקול ואז קיפל אותו לשניים והתקשר למירי אחותו, שהייתה בחורת סמינר מצטיינת, ומירי ענתה ולא הבינה מה הוא מתקשר אליה על הבוקר, זה לא קרה אף פעם הדבר הזה. חיים היה בהול ומיד ניגש לעניין ושאל אותה אם היא יכולה לעשות לו טובה ולהקליד לו משהו ואז לשלוח מהמייל שלה לאיזו כתובת מייל שהוא ייתן לה, וכל זה צריך להיות היום ללא שום עיכובים. ומירי שמעה את השטף של חיים ואמרה לו, לא הבנתי כלום, אבל סבבה. מפה לשם, חיים קבע עם מירי אחותו ברחוב כנפי נשרים ונתן לה את הסיפור שלו ומירי התקשרה בערב ואמרה לו שהמשימה בוצעה והיא הקלידה את הסיפור ושלחה אותו, והאמת? היא אפילו הופתעה שאח שלה כותב כל כך יפה ומרגש. היא תמיד חשבה שהוא קצת טמבל. וחיים צחק ואמר לה, אני באמת קצת טמבל. ומירי אמרה נכון. וככה הם סיימו את השיחה.
יום למחרת בשעה שמונה בבוקר הפלאפון של חיים צלצל. מעבר לקו הייתה מירי שנשמעה נרגשת במיוחד, וחיים אמר, נו! זכיתי בתחרות? ומירי צחקה ואמרה שלא ממש, אבל תקשיב רגע, והיא הקריאה לו את המייל החוזר שנשלח אליה לפנות בוקר:
חיים שלום.
הסיפור ששלחת אומנם לא מתאים לתחרות (לא שמת לב אבל נושא התחרות היה "הביטוס שסוע". די ספציפי :)), אבל בכל מקרה סקרנת אותי מאוד ואשמח אם תוכל לחזור אליי כאן במייל.
אני רוצה להציע לך משהו.
בברכה,
מירה קלדרון, עורכת ראשית
