אחד הדברים שמאפיינים "חשיבה משאלתית" (או "חשיבה מייחלת") הוא האמונה שאם רק יקרה דבר מה, כל הבעיות שאופפות אותנו ייפתרו כבמטה קסם. הקוביות ייפלו נכון, הכוכבים יסתדרו מחדש היטב במסילותיהם בשמיים, וכאן על הארץ יבואו עלינו שלום ושלווה קוסמיים. זו מחשבה מפתה, משום שהמצב הרגיל שאנחנו שרויים בו הוא כמעט תמיד כאוטי, וקשה לנו להכיר בכך שזו גזירת גורל. אנחנו רוצים לחשוב שיכול להיות אחרת, ומפתחים אמונות מתאימות.
דוגמה מצוינת להתפתחות אמונות כאלה אפשר לראות במחנה הליברלי בישראל. תהליכי העומק שיצרו את תחושת המשבר שהמחנה הזה נתון בו נטועים בשנות השבעים, ומאז היחלשותו עקבית. רבים מאנשי המחנה הזה נתפסו במחצית שנות התשעים לאמונה שמקורם של כל האסונות מתגלם בדמות דמונית אחת: בנימין נתניהו. אם יוסר נתניהו האיש מהדרך – כל בעיותיה של מדינת ישראל ייפתרו, ואולי אף בעיות היקום כולו. אגב, לאמונה הזאת קדמה התפיסה שהאשימה את "הכיבוש" בכל אסונותינו, וגרסה שסיומו יביא לקץ כל צרותינו וצרות היקום.
כן, השמאלנים האלו כל כך לא רציונליים. עכשיו נביט במראה, ונחשוב על הציפייה לבניין בית המקדש. המחשבה שבית המקדש השלישי יחולל תפנית פלאית בהיסטוריה, וכל בעיותינו ייפתרו כבמטה קסם, היא כמובן לא חידוש של השנים האחרונות. בניית המקדש נתפסה תמיד כקשורה בעידן הפלאי שכולנו מייחלים לו, "ימות המשיח", ולכן ברור שהמקדש הוא אחד הסמנים המרכזיים של הפלא הזה.
אלא שבכל הדורות, המקדש, המשיח וכל מה שאמור לבוא איתם בחבילה גאולית אחת נתפסו כשייכים למציאות אחרת, לא למציאות הגשמית הפשוטה. הרי את המשיח לא אנחנו נביא, ובית המקדש בכלל ירד מהשמיים כשהוא "בנוי באש", מין פלא שלא ברור אפילו איך לדמיין אותו. האמונה התמימה הזו טבלה בכיסופים מיסטיים, אבל לא היה בה נזק כי היא לא השליכה על קבלת ההחלטות בעולם המעשה: אנחנו מתנהלים בדרכנו, משתדלים לעשות את הטוב ביותר, ומאמינים שהקדוש ברוך הוא מצידו יעשה את הטוב בעיניו.
אך המהפכה הציונית, שתבעה מהיהודים "אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום", יצרה פוטנציאל לתערובת בעייתית של מעשה ונס. ברגע שהגאולה אינה פלא עתידי שאין לנו השפעה ישירה על התרחשותו אלא תוכנית עבודה – גם הצעד שאמור לסדר מחדש את המציאות ולפתור באחת את כל צרותינו נמצא לכאורה בהישג יד. הוא תלוי רק בנו. אם נרצה מספיק, נפעל מספיק, נעפיל להר ונבנה בראשו את בית השם – הכול יסתדר.
הניסיון ההיסטורי לא מסתדר עם התזה שבית המקדש הוא הפתרון לכל הצרות, אבל לקושיה הזאת תמיד יימצאו התירוצים. משום מה ההנחה היא שאם נבנה כיום בית מקדש, הוא יהיה פטור באיזו דרך ניסית מכל חוליי קודמיו. לא רק שהוא יהיה מוסד אידילי ונשגב, אלא שעצם קיומו יפתור עוד רבות מבעיותינו. דא עקא, מבט מפוכח על המציאות מעלה את השאלה הבלתי נמנעת: למה? מה יגרום לבית המקדש הזה להיות אחר, מלבד המשאלה חסרת העיגון במציאות?
גלי שמחה נרשמו בשבוע שעבר בחוגים רחבים בציונות הדתית ובימין לנוכח תפילתם של אלפי יהודים בהר הבית בתשעה באב. זה מדאיג. העמקת הנוכחות היהודית בהר הבית היא מאבק ראוי, בתנאי שמקלפים ממנה את משאלות הלב המיסטיות. אם אנחנו רוצים להעביר את הכמיהה לבניין המקדש למישור המעשי, עלינו להפנים שמתחייבת מכך גם התחשבות בשיקולים מעשיים. אסור לערבב באופן מסוכן בין האמונה בעתיד ניסי־פלאי ובין תוכניות עבודה פוליטיות ודיפלומטיות.
כל עוד אנחנו מעוניינים שהשאיפה לבניין בית המקדש תהיה גם נחלתו של הדרג המדיני, עלינו להבין שהוא חייב לקחת את האחריות גם על התוצאות. חלילה לנו לצאת מנקודת הנחה שהתערבות שמיימית־פלאית תיתן מענה לאתגרים הדרמטיים שייווצרו עם תחילת עבודות הבינוי של המקדש, ובוודאי לא להניח כי בניית המקדש תפתור את הבעיות הקשות שאנו ניצבים בפניהן כעם וכחברה. אם בהר חצבת אבן, עדיין ארוכה הדרך לגאולה.
