"אהבה", מה כבר לא נאמר ונכתב עליה? אותה כמיהה עמוקה למשהו חמקמק מופשט אבל כל כך ממשי. כולנו רוצות להיות נאהבות ואוהבות וכבר התבלבלנו מכל השירים והסיפורים להבין בכלל מה זאת אהבה? והאם יש "רכיבים" שאם רק נלמד אותם נוכל לפצח את הדבר הזה שנקרא קשר זוגי?
יסוד האהבה הוא יסוד מהותי מאוד בדת היהודית והוא אפילו לא רשות, הוא חובה: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – זהו ציווי מקיף ומפורש לחיות מתוך אהבה. גם המצווה "ואהבת לרעך כמוך" נמשלת לקיום התורה כולה. כלומר, חיים מתוך אהבה ולתכלית האהבה הם לא פריווילגיה הוליוודית, הם יסוד הכרחי בקיום היהודי והאנושי בכלל, המחייב אותנו לצאת למסע גילוי ופיצוח של סוד האהבה.
מבט מעמיק על חג האהבה היהודי ט"ו באב, חושף אוצר בלום של חכמה יהודית עתיקה ומדויקת שמסייעת לנו במשימה החשובה הזו.
אמר רבן שמעון בן גמליאל:" לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין…" (משנה, מסכת תענית).
ההשוואה בין יום כיפור לט"ו באב עשויה לעורר תמיהה, אך רבן גמליאל מסמן לנו כאן, שיש קשר חשוב שיכול להיות הרמז הראשון בפיצוח תעלומת האהבה. "זום אאווט" על לוח השנה העברי מגלה שאנו מתחילים רבעון מאוד מיוחד שראשיתו בט"ו באב. הבחירה להתחיל את הרבעון החדש דווקא בחודש זה המלא בפורענויות (חורבנות בתי המקדש, גירוש ספרד, גירוש גוש קטיף ועוד) טומנת בתוכה משמעות חשובה המבקשת לומר שלמרות הפורענויות שאירעו בחודש זה עדיין אל ייאוש, "יש עתיד, יש תקווה, יש חלום…" וט"ו באב הוא הסימן לכך.
ואיך למדים זאת? חקירה לאורך ההיסטוריה היהודית מגלה שדווקא ביום זה, אירעו ניסים גלויים וגדולים לעם ישראל שתכליתם להזכיר לעם ישראל שהוא אהוב ולא ייעזב – על פי המסורת היהודית ביום ט"ו באב פסקו מתי מדבר, ובעצם הסתיים עונש חטא המרגלים וניתן להיכנס סוף סוף לארץ המובטחת, עוד מיוחס לט"ו באב כיום שבו הותרו לקבורה מתי ביתר (אחד האסונות הגדולים ביותר של עם ישראל בו נרצחו כמיליון יהודים על ידי חיילי רומי ונאסרו להגיע לקבורה), עוד מיוחס ליום זה שפסק המנהג בו שבטי ישראל לא באים בקשרי חיתון אלו עם אלו מפאת שימור נחלות השבטים. המסורת היהודית מלאה בעוד ניסים המיוחסים ליום זה ספציפית, שעניינם המשותף שמחה גדולה וישועות שמקורם באהבת האל, מעין מכתב אהבה מהבורא לעמו ישראל.
"זום אין" על יום ט"ו באב, חושף גם את כוח ההתחדשות והצמיחה המיוחסים ליום זה. כבר מעדויות מוקדמות הוא מוכר כחג חקלאי המציין את סיום הקציר ותחילת תקופת הבציר בארצנו. סיום עונה חקלאית לחברה שתלויה ביבול למחייתה היא סיבה למסיבה, היבול -פרי האדמה, מקביל לפריון האישה, על פי המסורת נשים יצאו לחולל בכרמים ובין עצי הזית כביטוי להודיה על יכולת הפריון, נשיאת חיים והתחדשות.
ככה רוח וחומר התערבבו אלו באלו, גשמיות ורוחניות, תקווה אחרי ייאוש, יבול אחרי עמל, סליחה אחרי חטאים, ניסים אחרי פורעניות, שמחה אחרי עצב -אלו עם אלו משרטטים עבורנו מערכת יחסים סוערת המשתוקקת לאהבת אמת עמוקה ולא מתפשרת.
משימת הדור שלנו – היא להתחיל לדבר את אותה שפת אהבה ומהי אותה אהבה? בדיוק מה שקורה בטווח שבין ט' באב לטו באב – לדעת שיש באהבה מחזוריות ותנועה בין הדין לחסד, שגם אחרי שעושים טעויות יש מקום למחילה ותיקון. לא להרים ידיים ברגעים הכואבים, לדעת שאחר כך יבואו ימים טובים יותר. וכך גם הטווח שבין ט"ו באב לכיפור: הנכונות להתחדש, לצמוח, לשכוח ולסלוח ובעיקר לחגוג כל רגע, כי בו ממש, יש פוטנציאל לניסים גדולים ולזיווג של חיבור.
אז בימים האלו ,ימים מאתגרים לעם ישראל, שחרדה קיומית מרחפת מעל ראשנו מידי יום, ט"ו הוא סוג של זרקור מאיר בלב החשיכה, הוא מזכיר לנו שאנחנו אהובים, יקרים, ולא נעזב לנפשנו.
בתפילה לשובם של כל החטופים וחיילנו בשלום הביתה.
