גורמי ביטחון אישרו השבוע כי מחבל חמאס טארק דאוד, שירה באזרח ישראלי ובשני ערבים מקומיים בפיגוע בקלקיליה, שוחרר בעסקת שחרור החטופים בנובמבר. הוא לא הראשון שנלכד בידי כוחות הביטחון, נשפט ונכלא בישראל בגין מעשיו, שוחרר בעסקת חילופים ומיד חזר לחיק ארגוני הטרור במטרה לרצוח ישראלים. המחבל המפורסם ביותר שעבר מסלול דומה הוא משוחרר "עסקת שליט" יחיא סנוואר, מנהיג חמאס הבלתי מעורער, שממתין בימים אלה לחיסולו.
יש אנשים שרואים בעצמם אנשי תרבות בעלי ערכים נעלים, וחושבים כי תצלח דרכם בחינוך מחדש של הפראים. לתפיסתם, הטמעת מוסר וערכים הומניסטיים וליברליים תחולל שינוי אצל המרצחים. הם לא למדו את לקחי הניסיון הרב שהעמיד בפנינו המזרח התיכון: מעשה כזה אינו אפשרי להם, ואין זו זכותם לתבוע מהערבים את השינוי העמוק שהם מצפים לו בתור בני המערב. ה"נאורים" מתעלמים ממציאות שאין בה כל משמעות להבטחות אלא רק לאשליות; אין תוקף נצחי להסכמים, אלא רק עד שהחלשים מתחזקים והאינטרסים שלהם גוברים. הם מתעלמים מהתיאור בספר בראשית: "פרא אדם, ידו בכול ויד כול בו".
בשל בוחן מציאות לקוי או אי הבנה בסיסית של הסביבה והסובבים, אנו חווים את תוצאות האיוולת – ויש מי שמופתע בכל פעם מחדש. אנחנו משחררים מחבלים בעסקאות ולא בעסקאות, וכעבור שבועות, חודשים או שנים אנחנו נאלצים להילחם בהם שוב בגין מעורבותם בפיגועים וחברותם בארגוני הטרור.
אז מה נעשה במחבלים משוחררים? האם יש לאפשר את חזרתם אל ביתם ולחיק משפחתם, או שמא מומלץ לגרשם למדינות הגובלות בישראל או מעבר לים? יש הטוענים שאם יתאפשר למחבלים המשוחררים לשהות בארץ ישראל, הם יחזרו לבצע פיגועים כיחידים או במסגרת קבוצת טרור חמושה. אך גם אם יגורשו לחו"ל, חלקם יפעלו לפיגועים נגד יעדים ישראליים שם, וחלקם יתאמנו וינסו להסתנן ולפשוט על יעדים בארץ או מחוצה לה בחסות ארגונים מוכרים יותר או פחות.
יש הטוענים כי דווקא אם יישארו המחבלים המשוחררים בתחומי הארץ, הם יהיו בפיקוח משפחתם וקהילתם, וכמובן שירותי הביטחון הישראליים. אך אם יהיו הרחק מכאן, תוטל האחריות לפיקוח ולמעקב על מנגנוני המדינות המארחות או המיישבות מחדש, ועליהן אי אפשר לסמוך. אולי האחריות תיפול גם על גוף ביטחון ישראלי קטן, חכם ועמוס מפה עד מעבר לים. בשורה התחתונה, למעט הוצאה להורג דבר לא יבטיח שמחבל משוחרר לא יחזור לרצוח, לחבל ולפגוע ביהודים וישראלים באשר הם.
הפתרון אינו מסתכם לפיכך בחיסול המחבלים בקרב או במאמץ לכידתם בשטח. אין הדבר מסתכם בהעמדתם לדין ואף לא בגזירת עונש מוות ותלייתם. המענה לטרור חייב להיות משולב. עליו לגבות מחיר כבד ממשפחת המחבל המורחבת, כמיטב המסורת הערבית: גירושם מאדמתם והחרמת רכושם ונכסיהם. במילים פשוטות, המובנות לכל ערבי, זו פגיעה בדבר היקר להם מכול – בכבודם. כך ידעו המחבלים כי בהחלטתם לרצוח יהודים הם גזרו את דינם למוות. את דין משפחתם הם גזרו לגלות בחוסר כול, באובדן הכבוד.
במקום לשחרר מחבלים בשל היעדר מקום בבתי הכלא (אף שנמצא כנראה מקום לכלוא את חיילי צה"ל החשודים בפגיעה במחבלים, לכאורה), מומלץ לפנות מקום למחבלים באמצעות ביצוע גזרי דין מוות. במקום לאפשר למחבלים משוחררים לשוב לבתיהם, מומלץ להלאים את אדמתם ככול שהיא קיימת, להרוס את רכושם ולגרש את משפחתם מיהודה ושומרון לעזה, ללבנון או לכל מדינה אחרת ברחבי המזרח התיכון, לבחירתם.
ידעו הערבים כי המחירים קבועים והתשלום יבוצע באדמה, במזומן ובדם. זו השפה הברורה בשכונת המזרח התיכון, בקרב מי שחיים כאן. רעיונות מערביים מיובאים, שאינם מחוברים לכללים ולמנהגים המושרשים באזורנו משכבר הימים, לא יעבדו כאן.
