כוחות אמריקניים פעלו עם צה"ל כבר במלחמת המפרץ הראשונה, כשהציבו סוללות פטריוט להגנת שמי גוש דן מפני הטילים של סדאם חוסיין. אולם שיתוף הפעולה בימים אלה הוא חסר תקדים. את כל מלחמות ישראל מתש"ח ועד עתה ניצח צה"ל לבדו, אך מלחמה עם איראן מציבה אתגר חדש. הדרך לאיראן מחייבת מעבר מעל מדינות שכנות. במהלך תקיפה חד־פעמית, כמו השמדת הכור הגרעיני בעיראק ב־1981, צה"ל לא נדרש לתיאום מהלכיו. אולם מלחמה עם איראן כרוכה בחילופי מהלומות, ולכן התיאום האזורי נעשה הכרחי.
ביכולותיו ההתקפיות יכול צה"ל לחולל באיראן נזק גדול. אבל לא די בכך כדי להכריע את איראן. במהלומות ההרס ההדדי גם ישראל תספוג נזק כבד. בתרחיש כזה, בלי כוח אמריקני שיעמוד לצד ישראל יהיה קשה להביא את המלחמה לסיומה לטובתה. בעידן החדש, המלחמה מתפרשת על מרחבים גלובליים, ולכן גם צבא ארה"ב נדרש לאיגודי כוחות בינלאומיים. לכניסה הפעילה של צה"ל לבכוחות קואליציה קיימות כבר כעת השלכות בכל היבטי תפיסת הביטחון ומדיניות החוץ של מדינת ישראל.
ישראל תידרש בוודאי לתשלום תמורת התייצבות כוחות ארה"ב לצידה. בראש ובראשונה תידרש ממשלת ישראל להיענות לציפיות האמריקניות לגבי אופן סיום המלחמה בעזה ובלבנון, ללא השגת כל מטרותיה. כל שליחי הממשל רואים בהשגת הפסקת אש בעזה את נקודת המפתח לסיום המלחמה בשאר הזירות. ממילא, ישראל עלולה לפגוש תכתיב נוקשה לנסיגה מלאה מרצועת עזה, כולל נטישת האחיזה ההכרחית בציר פילדלפי. במקביל, ייתכן שהפסקת אש תושג מול לבנון בליווי מצג של הסדר ברוח החלטת או"ם 1701. אלא שחיזבאללה ימשיך להתקיים בלבנון במלוא כוחו, ואף להתעצם ולהשתכלל באמצעי לחימה חדשניים. בתנאים כאלה יהיה קשה לשכנע את תושבי הצפון לשוב לבתיהם.
מעל לכול, מדינת ישראל תיאלץ להתמודד עם לחצים חדשים לבניית מדינה פלסטינית בחתירה לנסיגה מסוכנת לקווי 1967 ולחלוקת ירושלים. על המצוקה הישראלית הזאת טהרן מבססת את מהלכיה, בתקווה שישראל, עם כל גישתה החיובית כלפי הבית הלבן, לא תוכל להיענות למלוא התביעות ותיקלע בסופו של דבר לבידוד אסטרטגי. לנוכח האיום הזה, כלל הכוחות בהנהגה הישראלית חייבים להתאחד ברוח חדשה, לצורך גיבוש הסכמה לאומית רחבה בסוגיות הקשורות בעתיד עם ישראל בארצו.
