לקראת הבחירות בארה"ב בנובמבר, חובה לומר שהתנכרות גורמים בישראל למפלגה הדמוקרטית שם היא שגיאה קיומית. יש להודות שלצד תמיכה עקבית בישראל ובביטחונה, בשולי המפלגה הדמוקרטית מושמעות דעות בלתי נתפסות. המפלגה הרפובליקנית, מנגד, מאמצת עמדות בדלניות שמוותרות למעשה על מעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי, וממילא עתידות להחליש את בנות בריתה.
לטעמי, הגישה השנייה מסוכנת לישראל יותר מהראשונה, אך ידוע למי ניתנה הנבואה. לכן ראוי לוותר על השערות ולהתמקד בדברים הוודאיים: במצב הנוכחי, אין לישראל אפשרות לשותפות אלא עם הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב. בשל שיטת הממשל שם, אסור שישראל תהפוך לנושא שנוי במחלוקת ולעניין שמזוהה עם צד אחד של המפה הפוליטית בלבד – ולא משנה איזה אחד מהצדדים.
בישראל ראש ממשלה הוא חבר כנסת שמרכיב קואליציה מקרב עמיתיו, וזו יכולה להעביר כל חוק שתרצה. אבל בארה"ב יש הפרדה בין הרשות המבצעת – קרי, הנשיא והממשל – ובין הרשות המחוקקת, הקונגרס. אומנם יש מעין קו מפלגתי, אבל הוא לא מחייב, ולמעשה כל מחוקק מצביע לפי הבנתו, בין היתר לגבי מה שיסייע לו להיבחר שנית.
מאה סנאטורים, שניים מכל מדינה, נבחרים לשש שנים. שליש מהם עומדים לבחירה מחודשת בכל שנתיים, לצד כל 435 הצירים בבית הנבחרים. כל הצעת חוק עוברת תהליך נפרד בבית הנבחרים ובסנאט. חברי הקונגרס מגבשים ביניהם נוסח מוסכם שמובא לנשיא לחתימה. הנשיא קובע מדיניות: הוא יכול להכיר בריבונות ישראלית על רמת הגולן או ליזום סיוע חריג בעת מלחמה. אבל בלי הסכמה של שני הבתים, אף דולר לא יצא מהקופה. בנוסף, נדרש אישור הסנאט לחתימה על הסכמים בינלאומיים, למשל נורמליזציה עם סעודיה, שמצפה לברית הגנה.
בדיקת חלוקת הכוחות בחמישים השנים האחרונות מלמדת על שוויון בין הצדדים. 26 שנים היה נשיא רפובליקני. לרפובליקנים היה רוב בסנאט במשך שלושים שנה, ובמשך 28 שנה היה לדמוקרטים רוב בבית הנבחרים. החלוקה המפלגתית בין השלושה – נשיא, סנאט, בית הנבחרים – משתנה כמעט תמיד אחת לשנתיים, לאחר בחירות. מדינה שתלויה במעצמה שהמערכת הפוליטית בה חצויה חייבת לשמר קשרים טובים עם כל הצדדים. במשך עשרות שנים מנהיגי ישראל ונציגיה הקפידו להפגין יחס זהה. ראש הממשלה שוחח עם מנהיג הרוב בסנאט? הוא יקיים שיחה מקבילה עם מנהיג המיעוט, לגופו של עניין וגם בשל מראית עין.
טום לנטוס, למשל, היה מגדולי הידידים שקמו לישראל בקונגרס – ניצול שואה שהיגר לארה"ב מהונגריה. לאחר אחת מפגישותינו הוא ביקש שאלווה אותו למפגש עם תורמים בבניין סמוך. הגעתי עד פתח החדר, ולא הסכמתי להיכנס – הרי הקפדתי על הימנעות מכל צעד שעלול להתפרש אצל מישהו כתמיכה במועמד, כלומר כהתערבות בבחירות.
תחת שלטונו של בנימין נתניהו העיקרון הזה התאיין. הביטוי הראשון לזה התרחש ב־2012, כשמיט רומני, שהתמודד מול ברק אובמה, ביקר בארץ. שבועות אחרי שברק אובמה חתם על הסכם לשדרוג היחסים הביטחוניים בין ישראל לארה"ב, רומני זכה כאן לקבלת פנים חסרת תקדים בהשוואה לכל מועמד אחר. היה ברור שישראל מעדיפה אותו. אובמה זכה ב־332 אלקטורים לעומת 206 לרומני, ונותר בחדר הסגלגל. מאז העדפת הרפובליקנים נותרה בעינה, והיא מאתגרת את יהודי ארה"ב, שרובם דמוקרטים ושישראל מרבה לפנות אליהם לצרכיה.
מוקדם לדעת מה יקרה בנובמבר – מי יזכה ברוב בקונגרס ומי יושבע לנשיאות בינואר. בכל מקרה, גם מי שיפסיד במרוץ לבית הלבן ישפיע על מדיניות ארה"ב בשנים הקרובות. ישראל זקוקה לתמיכה של שני הבתים, ואפשר לשער שמאזן הכוחות בתוך השלישייה – הבית הלבן, הסנאט ובית הנבחרים – ישתנה תוך זמן קצר. לאור כל זאת, העדפה גלויה לצד אחד של המתרס הפוליטי האמריקני היא התנהלות קצרת רואי שתזיק לישראל בטווח הארוך.
