מעטים חולקים על כך שמדינת ישראל זקוקה כיום לממשלת חירום רחבה. ישראל עומדת בפני עימות בשבע זירות, בניהולה של מדינה שהצהירה בפומבי על רצונה בהשמדתנו. אם לא די בכך, גם מצבה המדיני של ישראל מאותגר קשות: רוב מדינות העולם מפנות לה עורף, וגם מדינות המערב הולכות ומגבירות את הביקורת כלפיה. בקמפוסים שהדור הצעיר מתחנך בהם תוססים נגדה.
גם בחזית הפנימית לא שקט: במצב של סכנה קיומית, מגזר יהודי גדול מסרב להשתתף במערכה או לתרום את חלקו בכלכלה. רמת האמון בממשלה ובעומד בראשה בשפל המדרגה, וחלקים נרחבים בחברה משוכנעים שמהלכים מנוהלים משיקולים פוליטיים יותר, ולא משיקולים לאומיים.
כל זה מזמין את הצורך בממשלת אחדות. כך היה ערב מלחמת ששת הימים, כאשר לראשונה בישראל הצטרפה לממשלה מפלגת האופוזיציה הראשית גח"ל (גוש חירות־ליברלים), בראשות מנחם בגין. כיום הצורך בממשלה הזאת גדול יותר, ולו בגלל הקיטוב הפנימי. יוזמות רבות ניסו מאז תחילת המלחמה להביא להקמת ממשלה כזאת. חלקן התנו זאת בנכונות הממשלה להקדמת הבחירות, או בסילוקן של מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית מהממשלה. חלקן לא הציבו התניות.
רבים מחברי הכנסת בקואליציה אמרו שהם מכירים בחומרת המצב ובחשיבות הממשלה הרחבה, אך הודו שלא יעשו דבר כדי לקדם את היוזמה – אם בגלל התנגדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואם מחשש מתגובת בסיס המצביעים שלהם, ששנאתו לשמאל – וליתר דיוק: לכל מה שאינו ימין – עולה על רמת אחריותו למדינה. האופוזיציה לא מסייעת למאמץ משום שאינה מבהירה בפומבי שתיענה להזמנה להצטרף לממשלה אם יתמלאו תנאי מינימום שיאפשרו את תפקודה – בעיקר הרכבה מחדש של התפקידים בממשלה, כך שבעלי עמדות קיצון לא יימצאו בתפקידי המפתח שהם מכהנים בהם כיום.
הישועה לא תבוא מתוך המערכת הפוליטית. היא זקוקה לכוח חיצוני שידחוף אותה לכך. הפגנות המוניות בדרישה לממשלה רחבה הן בהחלט אפשרות, אבל בלוח הזמנים הדוחק של האירועים נדרשת ממשלה כזו באופן מהיר יותר. הגורם הציבורי היחיד שיש לו פוטנציאל לחולל את הלחץ הוא בית הנשיא. בשנה שעברה, בעיצומה של הסערה סביב הרפורמה המשפטית, רק בית הנשיא הצליח לזמן אליו נציגים מכל הצדדים כדי לדון בהצעות פשרה. אף שלא נולדה פשרה מוסכמת, ההתכנסות יצרה תחושה שהמצב איכשהו בשליטה.
הנשיא יצחק הרצוג ניסה להביא לממשלת אחדות כבר בהתייעצויות שלפני הקמת הממשלה. לפי דיווחים שיצאו מלשכתו, המתנגדות הבולטות היו שתי הסיעות הגדולות – הליכוד ויש עתיד – שכל אחת רצתה בעיקר לשמר את הגוש שסביבה. מאז ועד היום ניסה הנשיא כמה פעמים לשכנע את הצדדים להסכים לממשלת חירום, אבל לא הצליח. להערכת מקורביו, התרחיש הבלעדי כמעט להקמת ממשלה כזו הוא אחרי בחירות חדשות, שיאתחלו מחדש את המערכת הפוליטית. לכן נתניהו לא ממהר להסכים לבחירות כאלה, ו־63 חברי הקואליציה צועדים אחריו כעדר כבשים.
לנוכח חומרת המצב ודחיפות הצורך באחדות, על הנשיא לנקוט יוזמה דומה לזו שנקט בשנה שעברה, ולא להמתין עוד: להכריז על הקמת פורום של כל נציגי המפלגות שידון בהקמת ממשלת אחדות. יש להניח ששום מפלגה לא תרצה להיראות כמי שממאנת לקריאת הנשיא הרצוג, שהיא גם משאלת הלב הברורה של רוב הציבור הישראלי. כדי לחזק את היתכנות המהלך, על הנשיא להבהיר שלא יהסס להצביע בפומבי על מי שיהיו אחראים לדעתו להכשלת המהלך.
סיכוייה של יוזמה כזו אולי אינם גדולים, וייתכן שהנשיא חושש שסיכוי נמוך יפגע במעמד בית הנשיא וביכולתו ליזום מהלכים דומים בעתיד. אבל חומרת המצב ודחיפות הצורך מחייבים כל מאמץ אפשרי, גם אם סיכוייו נמוכים. אם רבבות חיילי צה"ל מסכנים בימים אלה את חייהם, גם לנשיא המדינה מותר לסכן את יוקרתו.
