לפני כ-20 שנה, עת הייתי בכיתה ז', התבקשנו במסגרת אחד השיעורים לכתוב עבודת מחקר, על כל נושא שנבחר. כחובב טניס מושבע שצבר ניסיון רב שנים (לא באמת) בחוג במתנ"ס המקומי ובשידורי הטלוויזיה של יורוספורט, התעניינתי באופן טבעי בשאלה מי נחשב לטניסאי הגדול בכל הזמנים, אז בחרתי בה כשאלת המחקר שלי.
מדובר היה בסוף שנת 2004, ו"שלושת הגדולים" (או ה-"Big 3") טרם נחשבו לכאלה. רוג'ר פדרר אמנם היה אז בשיאו, ניצב בראש הדירוג העולמי וזכה בכמות יפה של גראנד סלאמים, אך אף אחד עוד לא חשב אז שהוא הגדול בהיסטוריה, שכן רוב הקריירה עוד הייתה לפניו והייתה לו כברת דרך לעבור לפני שיהפוך לכזה. גם רפאל נדאל בן ה-18 ונובאק ג'וקוביץ' בן ה-17 היו אז רק בתחילת הקריירה שלהם, ולכן אף אחד מהם לא היה בין המועמדים אותם "חקרתי" (אם איני טועה, פיט סמפראס קטף לבסוף את התואר בעבודת המחקר, למקרה ששאלתם).
היום, 20 שנה מאוחר יותר, ישנו קונצנזוס מוחלט לגבי 3 הטניסאים הגדולים בכל הזמנים. אף אחד לא מטיל ספק בכך שהשווייצרי, הספרדי והסרבי הם הספורטאים האיכותיים והיציבים ביותר שדרכו על מגרשי הטניס מאז ומעולם. אך מה שאין לגביו קונצנזוס, הוא מי מבין שלושת הגדולים הוא הגדול ביותר.
לאוהדים ופרשנים רבים עמדות שונות בנושא, כאשר אחת הדעות הרווחות – שהסכמתי עמה מאוד עד לאחרונה – היא שאין טעם לדון בשאלת הגדול ביותר כאשר השחקנים עדיין פעילים. שחקן העבר האגדי אנדי רודיק אף הגדיר זאת לפני 4 שנים כ"לחלק פרסי אוסקר לפני שצפית בסוף הסרט". אך מאז רוג'ר הספיק לפרוש, רפא הפצוע כבר כמעט שם וקשה להאמין שעוד יצליח לזכות בתואר כלשהו – וכעת נשאר לו רק נולה, שמסרב לרדת מצמרת הדירוג העולמי. כתוצאה מכך, נראה שיש כעת טעם לפתוח את הדיון מחדש.
ההבדל בין טניס לענפי ספורט אחרים
כשבאים לדון בשאלת השחקן הגדול בכל הזמנים בענפי הספורט הפופולריים כמו כדורגל וכדורסל, תארים קבוצתיים בהם זכו השחקנים הם פקטור משמעותי בהשוואה בין המועמדים. הדבר הופך את הדיון למעט מורכב יותר, שכן ניתן לטעון כי "שחקן X זכה ביותר תארים קבוצתיים משחקן Y רק משום שהוא משחק בקבוצה טובה יותר/נולד במדינה הנכונה", "הצלחת הקבוצה לא מעידה את יכולתו האישית של השחקן (לטוב ולרע)", "אי אפשר להשוות בין שחקנים שמשחקים בעמדות שונות על המגרש" וטענות דומות נוספות – שיכולות באופן עקרוני להיות נכונות ויש ולקחת אותן בחשבון.
אך בשונה מהם, טניס הוא ענף ספורט יחידני. אין בו דבר כזה "תארים קבוצתיים", משום שאין בו קבוצות. זכייה בכל תואר בטניס (למעט גביע דיוויס) היא זכייה בתואר אישי ואת התהילה לא קוטף מועדון אלא השחקן עצמו בלבד. הוא לא תלוי בחברים לקבוצה שלא קיימים אלא רק בעצמו, הוא משחק כמובן בעמדה זהה לזו של יריבו וזכייה בתואר בהכרח כן מעידה על יכולתו האישית, בניגוד לענפי ספורט קבוצתיים. כתוצאה מכך, השוואת כמות התארים בין שחקני טניס מהווה פקטור מרכזי – ובעצם כמעט יחיד – בדיון מי מביניהם גדול יותר.
לעומת זאת, בדומה לענפי ספורט קבוצתיים, גם בטניס יש תארים מסוגים שונים. ישנם הגראנד סלאמים, שנחשבים לאליפויות היוקרתיות והנחשקות ביותר בעולם הטניס, ישנם טורנירי המאסטרס לסוגיהם, אליפות סוף השנה (המפגישה בין 8 המדורגים ראשונים בעולם באותה שנה), האולימפיאדה (שבניגוד לחלק מענפי הספורט האחרים דווקא כן נחשבת לתואר יוקרתי בטניס) וכמובן דירוג ה-ATP – שמושפע ישירות מתוצאות המשחקים השונים.
גם זה יוצר מצב מעט מורכב, שכן באופן תיאורטי – שחקן מסוים יכול לזכות לדוגמה ב-10 גראנד סלאמים אך מנגד "רק" ב-5 מאסטרס ולסיים את הקריירה מבלי שהיה מדורג ראשון בעולם, לעומת שחקן שברשותו "רק" 4 גראנד סלאמים אך מנגד זכה ב-20 מאסטרס ודורג ראשון בעולם במהלך רוב הקריירה שלו (לא ניכנס לשיטת הניקוד ב-ATP, היא סבוכה דיו עבור דוקטורט שלם).
אם כן, נדרש שקלול של כלל הנתונים והתארים בכדי להשוות כראוי בין המועמדים השונים ולקבוע מי מביניהם הוא הטניסאי הגדול בהיסטוריה. וזה בדיוק מה שננסה לעשות כעת – ננתח את מספריהם של ה"ביג 3" לפי סדר גילם (החל בפדרר, דרך נדאל וכלה בג'וקוביץ') ונראה מי מבין שלושת הגדולים אכן ראוי לתואר הנחשק.
השעון השווייצרי
רוג'ור פדרר נולד בבאזל בשנת 1981 והחל את קריירת הטניס המקצוענית שלו ב-1998 (עוד במאה הקודמת, מי היה מאמין). במהלך 24 שנות הקריירה שלו (פרש ב-2022, בגיל 41!) פדרר זכה ב-20 תארי גראנד סלאם (8 פעמים בווימבלדון, 6 פעמים באוסטרליה, 5 פעמים בארה"ב ופעם אחת בצרפת), 28 טורנירי מאסטרס ו-5 אליפות סוף השנה. כמו כן, הוא ניצב בצמרת הדירוג העולמית במשך לא פחות מ-310 שבועות (כולל 237 שבועות ברצף, הכי הרבה אי פעם).
הדומיננטיות המוחלטת של פדרר על פני עולם הטניס באמצע שנות האלפיים, בהן גם זכה במרבית תאריו, הביאו רבים לכנות אותו "GOAT" – הגדול בכל הזמנים – דבר שלשעתו ודאי היה נכון. היה זה אמנם לפני שנדאל וג'וקוביץ' עלו לגדולה והתחרו בו על השליטה בסבב, אך המספרים המדהימים של השווייצרי אפילו לא מספרים את כל הסיפור. חכמת המשחק, קבלת ההחלטות, הדיוק (כיאה למולדתו) ובעיקר האלגנטיות – הן דבר שאין שני לו בהיסטוריית המשחק ובין הסיבות העיקריות שכנראה מדובר בטניסאי האהוב בכל הזמנים.
השור ממאיורקה
רפאל נדאל נולד, כפי שניתן להבין מהכינוי שלו, במאיורקה שבספרד בשנת 1986 והצטרף לסבב כשחקן מקצועי ב-2001 (כשהיה בן 15 בלבד!). היום, בגיל 38, רפא עודנו שחקן פעיל, אך העיד בעבר כי 2024 תהיה שנתו האחרונה לפני שיפרוש. הספרדי זכה במהלך הקריירה ב-22 תארי גראנד סלאם (14 פעמים – שיא של כל הזמנים לטורניר בודד – ברולאן גארוס, 4 פעמים בארה"ב, פעמיים באוסטרליה ופעמיים בווימבלדון), 36 טורנירי מאסטרס ומדליית זהב אולימפית אחת. כמו כן, הוא בילה 209 שבועות כמס' 1 בעולם והיחיד בהיסטוריה שהיה במקום הראשון במהלך 3 עשורים שונים (בפעם הראשונה בשנת 2008 ובפעם האחרונה ב-2020).
אם ישנם שני קונצנזוסים מוחלטים בעולם הטניס שאין עליהם עוררין כלל, הם שנדאל הוא שחקן החימר הגדול בכל הזמנים וכן השמאלי הגדול בהיסטוריה. כמו כן, רבים משחקני הטניס לאורך השנים העידו שרפא הוא השחקן שהכי קשה לנצח אותו, שכן הוא חווה הכי מעט ירידות מתח במהלך המשחק ושומר על רמה גבוהה כמעט אחידה לכל אורכו. רוח הלחימה חסרת הפשרות, הטופ ספין המפורסם, הבננה האגדית וכמובן ה"ואמוס!" הבלתי נלאה – כל אלה הם סימן ההיכר של השור ממאיורקה שהופכים אותו למיוחד במינו וקנו גם לו אוהדים ומעריצים רבים לאורך השנים.
הג'וקר
נובאק ג'וקוביץ' נולד בבלגרד בירת סרביה (יוגוסלביה בזמנו) בשנת 1987 וב-2003, עת היה בן 16, החל את הקריירה הבוגרת שלו. כמו רפא, גם נולה עודנו שחקן פעיל, אך בניגוד לקודמו, הוא עדיין נמצא בצמרת הטניס העולמית ובגיל 37 מדורג במקום השני בסבב. במהלך הקריירה הג'וקר זכה ב-24 תארי גראנד סלאם (10 באוסטרליה, 7 בווימבלדון, 4 בארה"ב ו-3 בצרפת), 40 טורנירי מאסטרס, 7 אליפויות סוף השנה, מדליית זהב אולימפית אחת (אותה השיג סוף סוף לפני כחודש בפריז) ושימו לב – היד עוד נטויה. כמו כן, הסרבי בילה לא פחות מ-428 שבועות בראש הדירוג העולמי (שיא של כל הזמנים) והוא היחיד בהיסטוריה לזכות בכל הטורנירים הגדולים (הישג שזכה לכינוי הנחמד "Career Super Slam").
בניגוד לפדרר ונדאל, ג'וקוביץ' אינו זוכה לאהבה בלתי מעורערת מהקהל. מספר התבטאויות שנויות במחלוקת לאורך השנים – שהמפורסמת בהם היא התנגדותו לחיסוני הקורונה (דבר שגם שילם עליו מחיר מקצועי) – הקנו לו לא מעט מתנגדים. אך על איכותו כשחקן אין עוררין: אם ישנו קונצזנוס שהשוויצרי הוא הגדול ביותר על דשא והספרדי על חימר, אזי הסרבי הוא הגדול ביותר על אספלט – או "המשטחים הקשים" – שהם גם הנפוצים ביותר בעולם הטניס. נולה הוא גם המחזיר הטוב ביותר אי פעם, וטניסאים רבים – בהווה ובעבר – טוענים שזוהי החוזקה הגדולה ביותר שלו.
לעניות דעתי, לעומת זאת, החוזקה הגדולה ביותר של ג'וקוביץ' היא המנטליות. למה הכוונה? טניס הוא לא רק תחרות מקצועית בין שני אתלטים אלא במידה רבה גם קרב מנטלי. ופעמים רבות, שחקנים נוטים לקרוס תחת לחץ, להישבר (לא רק בהגשה, אלא גם ברוח) ולאבד את המשחק. אך נובאק בדיוק הפוך. הוא קרחון מנטלי. ככל שתצמיד לו יותר את הגב לקיר – הג'וקר יצחק לך בפנים ויהפוך את היוצרות, וככל שתכניס אותו יותר ללחץ – כן ירבה וכן יפרוץ. כמות הפעמים בה מצא את עצמו בפיגור שתי מערכות או עם נקודות משחק לחובתו ובכל זאת חייך לעצמו כיודע סוד, הפך את הקערה על פיה וניצח – היא ככל הנראה הגדולה והמרשימה ביותר בתולדות הטניס.
אז מיהו ה"עז"?
כפי שציינתי קודם, בניגוד לענפי ספורט קבוצתיים, בטניס התארים והסטטיסטיקה כן קובעים. פדרר נהנה מהילה היסטורית ורפאל נדאל הוא השחקן האהוב עליי באופן אישי (אחוות שמאליים, ימני לא יבין זאת), אך המספרים לא משקרים – אין מנוס מלקבוע שנובאק ג'וקוביץ' הוא הטניסאי הגדול בכל הזמנים. הוא זכה בכמות הגראנד סלאמים, גביעי המאסטרס ואליפויות סוף השנה הגדולה ביותר, בילה הכי הרבה זמן במקום הראשון בעולם ואם כל זה לא מספיק – הוא גם מחזיק במאזן חיובי במפגשים הישירים בינו לבין פדרר ונדאל.
רבים לא יאהבו זאת, אשר על כן לא קל לאהוב את נולה כפי שקל לאהוב את רוג'ר ורפא, אך אי אפשר להתעלם מהעובדות. אם מישהו רוצה לחלוק עליי ולטעון שדווקא השווייצרי או הספרדי הם הגדולים ביותר (או שחקן אחר בכלל), אשמח לשמוע מדוע. עד אז, נותר לנו להנות ממעט הזמן שנשאר לפני שכל שלוש אגדות הטניס הללו יפרשו – אך תמיד אפשר לצלול אל ארכיוני יוטיוב ולחזות בגדולה של 3 מהספורטאים הגדולים בהיסטוריה.
