הדיווחים לפיהם חמאס תכנן לחפור ולהוציא גופות מבית קברות בריטי ישן ברצועת עזה כדי ללחוץ על ממשלת בריטניה לפנות נגד ישראל וללחוץ עליה להגיע להסכם הפסקת אש, מאירים זרקור על שאלה שצריכה להישאל: איך אנשים מתים נחשבים כ"בני ערובה"?
בשיח רגיל ובתרבות פופולרית, בן ערובה, או חטוף, הוא בדרך כלל אדם שנלקח בשבי ומוחזק כבול באיזה מרתף – בחיים – בזמן שהחוטפים מחכים לראות אם דרישותיהם ייענו. אנשים שנחטפו ונרצחו אינם מכונים בדרך כלל "בני ערובה". הם מכונים "מתים" – כקורבנות רצח.
עם זאת, בחודשים האחרונים, סוכנויות תקשורת מיינסטרים דיווחו כי חמאס מחזיק ב-110 חטופים ישראלים, שליש מהם "על פי החשד מתים". מבחינה טכנית, גופה מתה יכולה להיות בת ערובה, אבל בדרך כלל, רק אסירים חיים נקראים בני ערובה, והמתים נקראים גופות.
אם חמאס היה ממשיך בתוכניתו לחפור והוציא מהאדמה חיילים בריטים מתים מלפני זמן רב, האם התקשורת הבריטית הייתה מתארת את הגופות הללו כ"בני ערובה"? אני בספק. האם הציבור הבריטי ידרוש מממשלתו לשנות את כל מדיניות המזרח התיכון שלה כדי להחזיר את הגופות? אני בספק. האם מישהו יקרא לשחרר מחבלים מוסלמים מורשעים המרצים עונשי מאסר בבריטניה בתמורה לגופות? אני בספק.
אבל זה בדיוק האופן בו ממשלות ברחבי העולם וסוכנויות תקשורת מתייחסות לשאלת הישראלים המתים בעזה. מדוע? כי זו דרך להגביר את הלחץ על ישראל להפסיק להביס את חמאס.
לאורך המלחמה בת 10 החודשים בעזה, מי שרוצה למנוע מישראל להביס את ארגון הטרור מקדם את הרעיון שישראל צריכה לשחרר אלפי מחבלים ולהפסיק לרדוף את חמאס, תמורת החטופים הישראלים. אבל ככל שחלפו החודשים, מספר בני הערובה ירד. חלקם שוחררו בעסקת חילופי שבויים בנובמבר האחרון. חלקם חולצו במבצעים צבאיים נועזים. ולפי גורמים ישראלים ומקורות אחרים, רבים נוספים נרצחו ב-7 באוקטובר וגופותיהם נחטפו לעזה. חלק מהגופות הללו נמצאו וחולצו, כמו במבצע אמש (ב').
ככל שמספר החטופים החיים קטן יותר, כך יש פחות תמריץ לישראל להפסיק לתקוף את חמאס ולשחרר אלפי מחבלים. ככל שמספר בני הערובה קטן יותר, כך גדלה האפשרות שישראל תוכל לחלץ אותם. וככל שמספרם קטן יותר, כך חמאס יכול לדרוש פחות מחבלים תמורתם. אז עבור האנשים בתקשורת ובקהילה הבינלאומית שרוצים לראות את חמאס ניצל מהשמדה, ככל שמספר החטופים גדול יותר – כך ייטב. זה לא שהם רוצים לראות ישראלים – או כל אדם אחר – מוחזקים כבני ערובה. הם פשוט מזדהים עם המטרה הערבי-הפלסטיני, או שהם פוחדים שחמאס עלול לרצוח אותם בשלב הבא.
זו לא קונספירציה; האנשים שמעדיפים צד אחד פשוט בנו, באופן טבעי, נרטיב שמקדם את מטרתם. וכך תפס בהדרגה נרטיב בתקשורת ובעולם הדיפלומטי שבו מתוארים אירועים בדרכים המועילות לעצירת ישראל ולהצלת חמאס. הם רוצים לראות את חמאס מפוייס, לא מושמד. הם רוצים למנוע מישראל להשיג ניצחון כי ניצחון ישראלי יעורר את זעמם של הפלסטינים והעולם הערבי בכלל. מצוקתם של החטופים הפכה, אפוא, לנשק פוליטי. וניפוח מספר בני הערובה – על ידי הוספת גופות לסכום הכולל – הפך לחלק ממסע הלחץ הזה.
כמובן שישראל רוצה להחזיר הביתה את כל גופות חטופיה, ללא יוצא מן הכלל, ולראיה המבצע הנועז שערכה אמש בחאן יונס. משפחות הקורבנות ראויות לסגירת מעגל, והמתים ראויים לקבורה ראויה. ובכל זאת, רוב הישראלים לא תומכים בשחרור אלפי מחבלים או מתן אפשרות לחמאס להישאר בשלטון כדי לעשות זאת.
הדרך היחידה לקדם את התוכנית ללא התנגדות ציבורית משמעותית, היא לנצל את החטופים על ידי קידום הרעיון שגם הגופות הן "בני ערובה". ואם יש משהו שאויבי ישראל טובים בו, זה ניצול.
