ביממות האחרונות, אחרי שהושבו לישראל גופות נוספות של אזרחים חטופים, ביניהם כאלו שנהרגו במהלך תקופת השבי, התגברו שוב הקולות הטוענים שהכישלון הנורא שהביא לחטיפה מחייב את ישראל בתשלום מחירים כמעט בלתי מוגבלים לשם שחרור החטופים הנותרים. בגישה זו אין כל היגיון. אכן, אין חולק שממשלה ודרג צבאי שלא זיהו את הסכנה, אשמים באופן עמוק. אך אשמה זו, עמוקה ככל שתהיה, לא יכולה לכפות על ישראל אופן פעולה עתידי.
כדי לדון באופן הפעולה העתידי הראוי, יש צורך להרחיב מעט יותר את היריעה, וכשעושים כן ניתן בנקל להבחין שישנה ציפייה לא ריאלית בסוגיית החטופים. שבויים וחטופים – כן, גם שבויים אזרחים – מלווים כל מלחמה בהיסטוריה, זאת לא המצאה חמאסית. העובדה שניתן היה לפעול באופן שהיה מונע את חטיפתם, ושיש למנהיגי המדינה אחריות על אופן פעולתה הכושל, אין משמעה שאחריות זו מייצרת באורח פלא נתיב סביר לשחרורם. לצערנו, בשלב זה גורלם של החטופים מצוי, ברובו, מחוץ לרשותנו.
שחרור שבויים תוך כדי מלחמה בפעולה צבאית הוא דבר נדיר שבנדירים, חומר לאגדות של מבצעים מיוחדים. החלפת שבויים הדדית לפני סוף המלחמה גם היא אינה חיזיון נפרץ, אם כי מתרחשת מפעם לפעם. שימוש בנושא השבויים כדי לדרוש את הפסקתה של מלחמה, ובטח כדי לדרוש נסיגה מהישגיה, הוא לא סתם אירוע נדיר, הוא מעולם לא היה חלק מהמשוואה.
האמריקאים לא ניהלו משא ומתן עם היפנים על עצירת המלחמה כדי להציל את השבויים שלהם, שהוחזקו בתנאים איומים ומתו בהמוניהם במחנות העבודה שבהם הוחזקו. ישראל לא היססה אם לחצות את התעלה, אם לכתר את מהארמיה השלישית או אם לפלוש למובלעת הסורית על מנת לשחרר את השבויים ולעצור את המלחמה בטרם הושגו מטרותיה מבחינתה, גם אז מתו שבויים בזמן שעבר. אוקראינה אינה מוכנה לדון עם הרוסים על אף מחיר מעבר לשחרור שבויים הדדי ומאוזן מספרית, וזאת כשרוסיה שבתה אלפים רבים מאזרחיה, בהם נשים וילדים.
לא מדובר בחוסר רגישות, ודאי שלא ברוע. מדינה אינה יכולה לשרוד בעולם הקשוח והציני אם היא מאפשרת לאויב לסחור באנשיה כדי להכריע את המלחמה. היא לא יכולה לאפשר לחטיפת אזרחים והחזקתם בתנאים איומים, להפוך לג'וקר שמבטיח למי שאוחז בו ניצחון.
מדינה שיוצאת למלחמה, בטח מלחמה שלא היא יזמה, לא עושה זאת כתחביב, אלא על מנת לשנות את המציאות האסטרטגית, ולהבטיח שלפחות לתקופה מסוימת הצד שפתח במלחמה לא יוכל לעשות זאת שוב. זוהי מטרה קדושה, הבסיס של ההתחייבות של מדינה לאזרחיה, של הדור שנלחם לטובת הדורות הבאים, של ההווה לטובת העתיד.
ישראל יצאה למלחמה שנכפתה עליה מתוך מטרה ברורה, שהייתה קונצנזוס מוחלט בתחילת הדרך: שחמאס לעולם לא יתקיים עוד במובן שבו הוא מחזיק מדינת טרור, שמסוגלת להוציא פעולות מאורגנות בסדר גודל של ה-7 באוקטובר. חובתה להביא לתוצאה שתבהיר לכל מי ששוקל לשחזר את הישגי חמאס בגזרות אחרות שהתשלום על ניסיון כזה יהיה טוטאלי. עשרה חודשים קשים לאחר מכן, ועל אף שניתן לתהות אם אפשר ניתן לבצע את המשימה באופן יעיל ומהיר יותר, היא קרובה מאוד להשגת מטרה ראשונית זו, שהייתה תמיד מטרת העל של המלחמה. לא פופולרי להגיד זאת, אך מטרת שחרור השבויים היא חשובה, אך משנית למטרה זו, שאם לא כן, לא היה צורך בכל פעולה צבאית, בטח קרקעית. עסקת חילופין נרחבת הייתה ניתנת להשגה אף בהיעדרה.
אין בכך כדי להוות התנערות מהחובה לפעול לשחרור החטופים, וישראל אינה מתנערת ממנה. כל מתקפה בעזה מתבצעת תוך כדי ניסיון להפחית פגיעה אפשרית בחטופים – גם אם פירוש הדבר פגיעה ביעילות המבצעית וסיכון חיילים. ישראל הוציאה מספר מבצעים צבאיים, חלקם בהיקפים אוגדתיים, על מנת לחלץ חטופים וגופות חטופים. אזור שלם בעזה, שניים ממחנות המרכז, נותר כמעט ללא פגע, בשל החשש למספר גבוה של חטופים באזור.
ומעל הכול – ישראל ביצעה עסקת חטופים בתחילת המלחמה שבה שוחררו כמחציתם, תמורת חילופי אסירים והפסקת אש נקודתית במהלכם. עסקה זו מוכיחה שהמדיניות אינה שלילה קטגורית של עסקאות, אלא עמידה על כך שתנאיהן לא יסכלו את מטרות המלחמה עצמה, ושתישאר עסקת חילופין, לא כניעה אסטרטגית.
בסוף, אנו מתנגשים בקיר העובדות. לא הכול בשלב הזה תלוי במדינה או בממשלה. אנו מתמודדים מול ארגון טרור שהחזקת החטופים הכרחית להישרדותו, והוא לא ישחרר אותם בתנאים שלא יסכנו את ביטחון ישראל באופן חמור. השאלה מי אשם במצב אינה השאלה הנכונה, אלא השאלה מה יש לעשות כעת.
זאת לא שאלה קלה. זאת הקשה שבשאלות. אך לשאלות קשות אין תשובות קלות, אין פתרונות קסם, ואין "עכשיו". לשתי ההחלטות יש מחיר. דעתם של הסבורים שאסור לאפשר עסקה שכוללת מתן אפשרות לחמאס להשתקם, היא מנומקת, ומקצת הנימוקים בפניכם, וצריכה להישמע. זהו ויכוח חשוב מכדי לנהל אותו במעמד צד אחד.
