לפני 11 שנים בדיוק, ביום רביעי, 21 באוגוסט 2013, התרחשה המתקפה הכימית המחרידה במחוז עוּטה שבסוריה. כמעט כתבתי "המתקפה הכימית המפורסמת", אך ויתרתי על התואר הזה, כי המתקפה הזו אינה מפורסמת כלל. הטבח מיוחס לממשלת אסד, ולפי מזכיר המדינה האמריקני דאז, ג'ון קרי, נהרגו בו לפחות 1,429 בני אדם, בהם 426 ילדים. יש הנוקבים במספרים גבוהים יותר. אלפי קורבנות נוספים נפצעו בדרגות שונות מהטילים שהפיצו את גז העצבים סארין.
נציג הרשות הפלשתינית באו"ם הכריז לאחרונה שישראל מבצעת בעזה את "רצח העם הנורא בהיסטוריה". דוברים מוסלמים מאופקים יותר מדברים על "רצח העם הנורא ביותר במאה העשרים ואחת". כנראה בטעות נשכחה מהם מלחמת האזרחים בסוריה. שהרי במלחמה ההיא זוועות עוּטה היו רק אפיזודה אחת, ולא הנוראה ביותר.
יותר מחצי מיליון הרוגים, יותר מחמישה מיליון פליטים ויותר משבעה מיליון עקורים נספרו עד כה במלחמה בסוריה, שעדיין נמשכת. גם מי שמתעקש להציג את היהודים כמחוללי הטבח העכשווי בעזה ולא כקורבנותיו, אמור לראות שאירועי עזה מתגמדים בהשוואה לטבח המחריד של מוסלמים בידי מוסלמים בסוריה, טבח שעדיין לא נפסק: בכל חודש מדווח המרכז הסורי לזכויות האדם על מאות הרוגים נוספים. למה אוהדי הערבים לא מפגינים היום בשיקגו ברבבותיהם נגד משטר אסד? למה איש כמעט אינו מתייחס לטרגדיה הגדולה שמתחוללת בסוריה? למה הסטודנטים הפרוגרסיביים מקדישים את כל האנרגיה שלהם דווקא למאבק נגדנו?
על האובססיה הזו כנגד ישראל חשבתי בתשעה באב, כאשר שמעתי את הפסוקים הקשים במגילת איכה: "שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם ה' כָּל מַחְשְׁבֹתָם עָלָי. שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כָּל הַיּוֹם. שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם" (איכה ג', סא-סג). שונאי ישראל עוסקים בה וחושבים עליה כל היום; זה הניגון היחיד שהם מכירים. אך האובססיה העכשווית נגד ישראל מקיפה גם רבים שלא הצטיירו עד עכשיו כאנטישמים מן המניין. מה ההסבר להאשמה האינסופית כלפי ישראל, בהשוואה להתעלמות המוחלטת מזוועות סוריה?
תחילתה של תשובה נמצא אולי בדברים שכתב ב"מקור ראשון" ד"ר דוד ברק גורודצקי, שלימד באוניברסיטה אמריקנית קורס על הסכסוך הישראלי-ערבי: "מצאתי שהסטודנטים כלל לא מעוניינים בהיסטוריה הקונקרטית – מה קרה ב־1929, ב־1948 וכדומה. הרבה יותר חשובה להם הייתה ההמשגה – קולוניאליזם, אפרטהייד, טיהור אתני – וההכרעה לגביה. מרגע שיש לך את הקטגוריה, הסיפור נגמר".
זו כנראה אחת הסיבות העיקריות לכך שהסבל הערבי בעזה מטריד כל כך את העולם, והסבל הערבי בסוריה אינו מעניין כמעט אף אחד. התבנית הפרוגרסיבית הרווחת באקדמיה האמריקנית רואה את העולם כמלחמת בני אור בבני חושך: לבנים רעים שמדכאים שחורים טובים. בתמונת העולם החד-צדדית הזו נידונים היהודים למלא את תפקיד הלבנים. לא שאנחנו נראים שוודים, אבל בעיני שונאינו אנחנו יותר לבנים מהערבים, לפחות במובן זה שיש לנו זיקה הדוקה יותר למערב הלבן.
במשחק התפקידים הנואל שכופה על העולם ההשקפה האווילית הזו, אפשר לשבץ אותנו כלבנים הרעים ואת הערבים כשחורים הטובים, ולסגור את הסיפור. מלחמת האזרחים בסוריה, שבה חומים הורגים חומים, לא נענית בשום דרך לתבנית הפשטנית הזו, ולכן הפרוגרסיביים נוטים פשוט להתעלם ממנה.
עוד דבר חשוב כדאי ללמוד מהמתקפה הכימית בעוטה: שנה לפני כן, באוגוסט 2012, הכריז נשיא ארצות הברית ברק אובמה ששימוש בנשק כימי הוא הקו האדום שלו בנוגע למלחמה בסוריה, ואם אסד ישתמש בו – תגיב ארצות הברית במתקפה צבאית. אחרי ההתקפה הכימית על עוטה הודיע ג'ון קרי שבמחשבה שנייה תסתפק ארצות הברית בפירוק מרצון של הנשק הכימי שבסוריה, במקום המתקפה הצבאית שעליה התחייבה. אסד הסכים ברצון וחתם על הסכם לפירוק הנשק הכימי. המורדים בסוריה תיארו זאת כבגידה נוספת של המערב.
האם אסד אכן התפרק מנשקו הכימי? חלק ממנו אכן נמסר לארצות הברית, אך בשבע השנים לאחר שהושלם כביכול תהליך הפירוק נספרו בסוריה לא פחות מ-200 מתקפות כימיות, כולל המתקפה בחאן שייחון ב-2017, שבה נהרגו 87 אנשים מגז סארין. נשיא ארצות הברית אז היה טראמפ ולא אובמה, ואמריקה אכן הגיבה אז בהתקפה צבאית על חיל האוויר הסורי – התקפה שגם היא לא שינתה הרבה בחשבון הכולל. כשמדברים על ערבויות בינלאומיות והתחייבויות אמריקניות, העבר הקרוב צריך ללמד אותנו כמה הן שוות ברגע האמת.
