מצוות אהבת ה', שהוזכרה בפרשת ואתחנן, מקבלת המשגה נוספת בפרשת עקב. התביעה לאהבת ה' ללא כל תמורה, מתחלפת כאן באהבה שיש בה ממד תועלתני. היא בנויה על תגמול מחד ועל ענישה במקרה של הפרה מאידך:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה… וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ.
ההשלכות של הקִרבה לה' הן שפע רב, ברכה וניצחון על האויבים מקרוב ומרחוק: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם". ללמדנו שהאהבה אליה נדרש האדם אינה אהבה לשמה; היא מתורגמת לחיים כדאיים.
תפיסה זו של יחסי האהבה ניכרת מנוסח מצוות האהבה המובא בהמשך הפרשה, הנאמר גם הוא בקריאת שמע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי… לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ… וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". יש שכר לאהבה: שפע מהטבע, יבול מהשדות, גשמים בעיתם, פרנסה וביטחון. מצב הפוך יתרחש אם הנאמנות תיפגע.
זו איננה אהבה של התמסרות, "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר". זו לא אותה אהבה שתוארה בפרשה הקודמת, "בְּכָל מְאֹדֶךָ" – בכל מצב וללא תמורה. זוהי אהבה שמתן שכרה בצידה: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". קיום המצוות יאפשר שפע ורווחה, האהבה תאפשר נוחות. בהתאם לכך, אם בפרשה הקודמת הציווי היה על אהבה ללא תנאי, "בְּכָל מְאֹדֶךָ", בפרשה שלנו מושמט ביטוי זה. האהבה שעליה מדובר איננה ללא־תנאי. היא אהבה מועילה ומתגמלת. ההתמסרות לאהבת ה' באה עם תגמול.
המפתיע הוא שבמקביל לאהבה זו מצד האדם, גם בחירתו של הקב"ה בנו מתגלה כאהבה מורכבת, מנומקת, אהבה שלא לשמה: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם, כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה". הבחירה בנו לרשת את הארץ היא יחסית, ונעשית נוכח ההיצע האנושי הקלוקל בסביבה. בנוסף, בחירה זו יונקת מזיכרון האהבה עם האבות, שם הייתה האהבה לשמה. זיכרון אותה אהבה ממשיך גם לדורות הבאים, שאינם במקום הזה: "וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". זוהי זכות אהבתם והשבועה אליהם, לא אהבת צאצאיהם עצמם.
לפייס את האלים
בהמשך הפרשה מעלה משה את זיכרון חטא העגל, שאירע לפני שנות דור. החטא החמור מוזכר כביטוי לירידה מאותה אהבה אידיאית, מהארת פנים להארת אחור. החטא שבו התגלינו כ"עַם קְשֵׁה עֹרֶף", הביא לשבירת הלוחות, החוזה ומסמך הברית הראשוני. זהו חטא מכונן שחולל את גילוי י"ג מידות הרחמים כמפתח בקשר שבין א־לוהים ואדם. רחמים הם הסיכוי שלנו להתקיים בעולם, אבל הצורך בהם מלמד על פער בין הצדדים. זה איננו מפגש פנים אל פנים של אהבה, בבחינת "פָּנַי לֹא יֵרָאוּ", אלא הארת אחור, אהבה התלויה בדבר.
משה מאיר בפרשתנו מחדש את השוני בין לוחות האבן הראשונים ללוחות השניים: "וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים". הפעם הוא חוצב את הלוחות, ולאחר קבלת הכתוב בהם הוא מניח אותם בארון שהוא הכין והעלה עימו (ארון הברית הראשון, עוד קודם לבניית המשכן). בירידתו מההר העם רואה, בשונה מהציור המקובל, את משה יורד עם ארון עץ בידיו, בתוכו הברית נתונה בהסתר וצניעות אנושית.
ההבנה שיש תגמול לאהבה מביאה את משה לציין בפרשתנו שהמגמה בעשייה דתית איננה לשחד את האל ולהרגיע את חרון אפו השרירותי, כמקובל בתרבות האלילית, שבה האדם כיצור אינו מעניין באמת, ולא נותר לו אלא לפייס את האלים הבלתי צפויים ולקוות להגנתם. אולי לכן חשוב למשה להדגיש את דיוקנו של ה': "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד". האדם אינו יצור חלש המנסה לשרוד, להחניף, לשחד את האל שיש לו כוחות־על ותשוקות אנושיות, שרק יעזוב אותו בשקט. בעבודת אלוהי אמת אין צורך בחנופה. המגמה היא אהבה "לטוב לך", לבנות חיים שיש בהם אהבה וקשר בין אדם לעצמו ולבוראו.
לא אפלטוני
משה ממשיך ומתאר את תקופת המדבר באורח מפתיע:
וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ… וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן.
תקופת המדבר מתוארת כימי קושי וסבל, ניסיון ומצוקה. המן, הלחם השמיימי המופלא, מוצג כחלק מתוכנית רעב מייסרת, ואילו בארץ המובטחת, "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם", שם יגיע השפע הממשי בנקל, במגוון צורות וטעמים: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". שם תוכל להתממש אהבה שאינה מופשטת ואידיאית אלא מתגמלת. את המצוקה של שנות המדבר, שבהן שרתה אהבה אפלטונית כמעט, יחליף השובע והשפע בארץ ישראל, אהבה התלויה בתגמול ממשי.
אם נתרגם זאת ללשוננו, הכניסה לארץ פירושה המעבר לחיים ביתיים. כך מתגלה מעין פרפרזה הפוכה על דברי חז"ל. "מתוך אהבה לשמה" בין האדם לה', גילוי אהבה מושלם וטהור מכל אינטרס ורווח, ברוחה של פרשת ואתחנן, אפשר כביכול להגיע לדרגה נוספת, החיונית לקיומו של העולם, "אהבה שלא לשמה". אהבה זו היא שמאפשרת את המשך הברית והחיים בקרבה ובקשר המתוארים בפרשתנו. האהבה הטהורה הנקייה משתדרגת בעקבות הרחמים להמשך קשר בשפת האהבה, התואם את החיים האנושיים ומאפשר הדדיות, ביטחון, יציבות וקרבה.
