ברנר-אנרי לוין מצדיק את מדינת ישראל – אבל באופן בעייתי

מאז מאורעות שמחת תורה, הפילוסוף הצרפתי ברנאר־אנרי לוי יצא למאבק להגנת ישראל. המאבק הזה כולל נסיעות לישראל, הרצאות בארץ ובצרפת, השתתפות בעצרות נגד האנטישמיות באירופה, הופעות רבות בתקשורת, וכעת גם ספר: "בדידותה של ישראל" – Solitude d’Israël. התגייסותו של לוי למען ישראל מעוררת הערצה והכרת הטוב. האומץ שלו להופיע בפני תקשורת שהיא לעיתים עוינת, ולא רק לשאת בגאון את אהבתו לישראל ואת הערצתו למסע הציוני, אלא גם להעניק הגנה בלתי מעורערת למלחמה שישראל מנהלת מאז הטבח – איננו ניתן להכחשה.

בחודש מרץ האחרון פורסם ספרו של לוי, שאותו הקדיש לחטופים המוחזקים בידי חמאס, והוא בן שלושה חלקים. בשני החלקים הראשונים חוזר לוי אל תיאור הטבח, שאת זוועותיו ראה במו עיניו. ב־8 באוקטובר עלה לוי על מטוס לנתב"ג והגיע לקיבוצים שהושמדו על ידי רוצחי חמאס. "הרוע היה פה", כותב לוי, "רוע טהור, בפנים גלויות, ללא מניע, נטול היגיון. רוע נעדר מטרה וסיבה, רוע חשוף ונטול תפאורה. רוע שאין לו לא שלטון כמניע, לא סבל כזיכרון, לא מרחב מחיה או רצון לרפא כאובססיה, רוע שאין לו דבר עם מלחמה אתנית, לאומית, או אידיאולוגית".

אירועי 7 באוקטובר הם Événement (מאורע), עם E רבתי, אומר לוי, על פי הפילוסוף הגרמני ריינר שורמן. דהיינו, מאורע המחולל חלוקה בזמן, בין מה שלפניו ומה שאחריו. אירועים באל"ף רבתי, אומר לוי, הם אירועים ש"אין להם עבר, אך יש להם עתיד; אין להם ראשית, אך הם מותירים חותם. אף אם הם אינם הגיוניים, מוגזמים, זוועתיים, אף אם שום עיקרון תבוני אינו מספק הסבר על אודותם או אינו יכול לחוללם. בקיצור, אם הם אינם לגמרי מהעולם הזה, הם מן העולם הבא, הם שותפים ללידתו"…

בהמשך מגנה לוי את התופעה שהוא מכנה "הכחשה בזמן אמת", שהתרחשה במערב לאחר הטבח. הוא מתאר את שלושת אופני הפעולה שבהם נעשה שימוש כדי להאשים את ישראל או כדי לספק תירוצים לטבח.

הראשון שבהם הוא ה"כן, אבל", המבקש להכניס את הפוגרום לקונטקסט כביכול – של "כיבוש", של אפרטהייד, של מאבק נגד הדיכוי מצד האדם הלבן, או של תגובה לממשלת "הימין הקיצוני" בישראל. השני הוא הקריאה להפסקת אש, בלי שום דאגה לחזרתם של החטופים ולהכחדתו החיונית של חמאס. "82% ממדינות העולם דורשות מישראל הבלגה שלא נדרשה משום מדינה שעברה מתקפה או שחיה תחת איום השמדה. מדובר בישראל, ונקודת המוצא לגביה היא נקודת מוצא שאינה תקפה בשום מקום אחר – שאין לה זכות להגן על עצמה, או שהיא צריכה להשלים עם הרעיון של חמאס מוחלש בגבולה". והשלישי, הוא "היום שאחרי" הידוע. הדיון הזה, אומר לוי, הידוע בתמיכתו בפתרון שתי המדינות, אינו יכול להתקיים כעת מכיוון שהוא יהווה פרס לאלימות המזעזעת של חמאס. בהמשך מתייחס לוי גם לנתוני האנטישמיות הגואים באירופה ובארה"ב.

למה לא בבוואריה

עד כאן הזדהיתי עם דבריו, אך בקריאת חלקו השלישי של הספר מצאתי את עצמי נע שוב ושוב בחוסר נוחות. בפרק הראשון של חלק זה, שכותרתו "למה ישראל", לוי מספק הסתכלות צרה למדי על סיבת קיומה של מדינת ישראל. לפי דעתו, סיבה זו נעוצה ב"שנאה. השנאה העתיקה. העתיקה מכולן". דהיינו, האנטישמיות. בעבורו ישראל היא "פינה קטנה בעולם עבור השורדים, אם יחפצו בכך, של העם שנתן לאנושות את הספר, שהוא גם העם המדוכא העתיק ביותר בעולם".

בהמשך, לאחר שלוי מקדיש פרק לשלוש תשובות נגד הצגת הקמתה של מדינת ישראל כאקט קולוניאליסטי, מופיע פרק בשם "פאשיסלאמיזם". בפרק הזה מציע לוי תשובה מפתיעה לטענה המושמעת לעיתים במערב בפי מתנגדי ישראל, שאותה הוא מנסח כך:

"הבה נסכים שעצמאותה של ישראל הושגה באמצעות כוח, ונגד אימפריות. עדיין נותר העניין, שגם אם עצמאות זו קיבלה את ברכתן של האומות, היה זה משום שהן ראו בכך דרך לתקן את פשע השואה. והשאלה, אם כך, היא: 'למה כאן? למה בארץ זו? פשע זה בוצע על ידי גרמניה, למה אומה ערבית צריכה לשלם על כך? למה ישראל לא הוקמה, למשל, בבוואריה?'"

התשובה לכך, על פי לוי, היא שאצל רבים, בעולם הערבי ואצל אבות הלאומיות הפלסטינית, שררה אווירת הערצה לנאציזם, שהגיעה לעיתים לשיתוף פעולה של ממש, כמו במקרה של המופתי, אמין אל־חוסייני. "היה נאציזם ערבי", כותב לוי, "גם אזור זה של העולם היה במה לעימות בין נאציזם לאנטי־נאציזם. לפיכך 'פשע עולמי' אינן מילים בעלמא, ו'פשע נגד האנושות' איננה נוסחה למשפטנים או למורליסטים. כל זה הופך לאין את המיתוס של פלשתין חפה מכל פשע, שמאלצים אותה לתקן את פשע השואה".

על פי שתי הטענות האלה של לוי, שהן בעומקן אחת, מה שעושה את קיומה של מדינת ישראל לדבר צודק, הוא השנאה שעם ישראל היה הקורבן שלה במהלך הדורות, הן באירופה והן בעולם הערבי. במילים אחרות, לולא אותה שנאה, לולא האנטישמיות והנאציזם, לישראל לא הייתה זכות קיום.

הציונות – תיקון עוול היסטורי

אינני משער לרגע שזוהי דעתו של לוי, שללא ספק יודע שהציונות נולדה לפני הנאציזם, ושתכלית קיומה לא הייתה אך ורק לתת פתרון לבעיית האנטישמיות. לא אזכיר גם את טענתו של ההיסטוריון הצרפתי ג'ורג' בן־שושן שחקר את שורשי הסכסוך הישראלי־ערבי, שלפיה ב־1948 לא היו בכלל תחושות אשמה של המערב כלפי העם היהודי בגלל השואה, תחושות שצפו מאוחר יותר בעקבות עבודותיהם של ההיסטוריונים ליאון פוליאקוב וראול הילברג. אך נראה שבכל זאת כדאי להזכיר כמה יסודות.

לשם כך אגייס את מנחם בגין. ב־1975 הצביע האו"ם על הגדרת הציונות כסוג של גזענות. הדבר העיר את זעמו של שגרירנו באו"ם חיים הרצוג, שקרע מעל בימת האספה הכללית את נוסח ההחלטה. מנחם בגין הגיב להחלטה מעל בימת הכנסת, בנאום יסודי ומרגש כאחד. הנה חלק מהדברים:

"הבורים יכולים לא לדעת והגזענים יכולים לא לרצות ללמוד, אך אנו נאמר להם היום הזה מהי הציונות. מבחינה היסטורית הלא היא שיבת ציון, חיזיון אדיר, אולי אין כמוהו בתולדות אנוש. העם הזה שב לארץ ישראל – אם אחרי 400 שנה, אם אחרי שבעים שנה, ואם אחרי 1,800 שנה. אבל הוא תמיד שב אל הארץ הזו. הוא תמיד שב אל מאין בא. במשך דורות רבים הייתה שגרת לשון לאמור: עמנו הוא חסר מולדת. לא היה יסוד לביטוי הזה. תמיד הייתה לעמנו מולדת, והוא אוהב אותה יותר מכפי שכל עם אחר אוהב את ארצו. ואת זאת הוא הוכיח בייסורים, בקורבנות, מקרוב וממרחקים, בנדודים ובשפיכות דמים, על המוקד ובשחיטות. בכל הזמנים, בכל התקופות ובכל הארצות התגעגע עליה, התפלל למענה והאמין בשובו אליה. האסון של העם היהודי היה במשך כל הדורות האלה שמולדתו לא הייתה מדינתו. ומשום כך במשך כל התקופות האלה נרדף על צוואר, ובתקופתנו הושמד השמדה המונית. משום כך נוכח לדעת שמחוץ לארץ ישראל אין לו קיום. ומשום כך בתקופת התקומה שב והחל לחזור אליה כדי להקים בה את מדינתו, למען יהיו לו כל אמצעי ההגנה הלאומית לשמור על כבודו האנושי, למען חדש ימיו כקדם.

"מבחינה מוסרית מה היא הציונות? הווי אומר, זה תיקון עוול שכמוהו לא נודע בתולדות אנוש. הבורים והגזענים יכולים לא לרצות לדעת, אבל אנו זוכרים מה מחיר שילמנו על שמולדת הייתה לנו אך נעקרנו מעליה ומדינה לא הייתה לנו. בעיני רוחנו אנו רואים את הדורות שעברו שבעה מדורי גיהינום, ובעינינו ראינו את בני עמנו נסחבים אל מיתות משונות. שום עם לא שילם מחיר כזה בעד חירותו הלאומית כפי ששילם העם היהודי. ולכן הציונות, שיבת ציון, חידוש העצמאות העברית – אחד פירושם: תיקון עוול היסטורי שכמוהו לא נודע בהיסטוריה. תיקון עוול, אדוני היושב ראש, הוא עשיית צדק בפשטותו. אלה שקיבלו שלשום את ההחלטה שואפים לחדש את העוול. בעקבות החלטתם היו רוצים למחוק את מדינת היהודים מעל המפה, למחותה מתחת שמי ה'. הם היו רוצים לחדש את העוול. חידוש העוול הוא שיא הרשע..".

אם ישראל חפצה בשמירה על האמונה בצדקת הדרך, היא חייבת לאמץ טיעונים מן הסוג הזה. גם אם מוסכם שהציונות נולדה, בין השאר, כתגובה לאנטישמיות, היא לא יונקת ממנה את תמציתה. הקשר בין שתי התופעות הינו נסיבתי, לא מהותי. במהותה, במקורה ובשורשה, הציונות ומדינת ישראל מטרתן להחיות את הקשר החי, המציאותי והפיזי, בין עם – העם היהודי, לארצו – ארץ ישראל, קשר שנותק בכוח הזרוע על ידי האימפריאליזם הרומאי.

"לכן צריך לשוב ולחדש את האמונה בציונות ואת הגאווה עליה ועל יסודותיה", מצווה אותנו בגין. "לאמור: ארץ ישראל שייכת לעם היהודי בזכות. זכות זו היא נצחית ואיננה ניתנת לערעור… מתוך אמונה זו נצא אל העמים ונעלה על נס את הציונות כתנועת שחרור לאומי מופלאה, מצילה, גואלת – את גדולתה המוסרית ואת צדקתה ההיסטורית. כי את זאת אף זאת למדנו מפי הנביא: 'וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ'. זו הציונות".

Solitude d'Israël

Bernard-Henri Levy

2024, Grasset

176 עמ'