הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס הצביע בחיבורו "תשע קריאות תלמודיות" על בית הקפה כעל מקום שהוא "מקור הרוע" החברתי; לא פחות. "בית הקפה", לדידו של לוינס, הוא "אינו מקום, הוא לא־מקום עבור לא־חברה, עבור חברה בלי מחויבות הדדית, בלי דאגה למחר, בלי עניינים משותפים, חברה לבילוי".
בספרו של פרופ' שחר פינסקר הדברים מוצגים במהופך. בית הקפה, אליבא דפינסקר, הוא לא רק מקום לבטלה וללא־חברה, אלא אחת מאבני הדרך שתרמו לעיצובה של החברה והתרבות היהודית המודרנית. כדי לבסס את טענתו שואל פינסקר את המושג הגיאוגרפי־תרבותי "דרך המשי", הלא היא דרך הסחר המפורסמת שהחלה באסיה ונמשכה עד אירופה ואפריקה, ובהשראתו משרטט את "מפת הדרכים" של התרבות היהודית המודרנית, הנארגת דרך נקודות ציון גיאוגרפיות. דרך זו, לדבריו, היא "מטאפורה מרחבית לתיאור רשת של ניידוּת, של בתי קפה עירוניים הקשורים זה בזה, אשר שיחקו תפקיד מרכזי ביחסי החליפין היצירתיים של המודרנה היהודית בתקופה זו של הגירה ועיור". פינסקר מציג תקופה שנמתחת על פני כ־150 שנה, נפרסת על פני ערים מרכזיות באירופה ובארה"ב שבלטו בריכוז הנוכחות היהודית בהן, ומסתיימת בתל־אביב. זוהי תקופה שבה עוצבה והתפתחה התרבות היהודית המודרנית, שנעה ממזרח למערב בזיקה לתנועת ההגירה היהודית.
כדי להבין את ייחודו של בית הקפה כזירה תרבותית מודרנית, נעזר פינסקר ברעיון "המרחב השלישי", המייצג זירה גיאוגרפית תחומה שמשמשת מעין "מרחב מתווך ומכיל" בין לפחות שתי תודעות ציבוריות. במילים אחרות, בית הקפה אינו משקף בטלה אל מול יצרנות, כפי שהציג זאת לוינס, אלא הוא זירה מכילה ומתווכת בין "אנשים הרוצים להיות לבדם", בשעה שהם "זקוקים לשותפים לבדידות". בית הקפה משקף את הפער שבין תרבות האליטה לתרבות ההמון (פער שמתואר בצבעים עזים בהקשר של בתי הקפה בגטו ורשה), ובין הגברי לנשי (לאה גולדברג כדמות נשית חריגה במרחב הגברי). רכיבים אלו ואחרים מוצגים בידי פינסקר כנדבכים בעיצובו ופיתוחו של היהודי המודרני, אשר מבקש להתנתק מתרבות השטעטל והממסד הדתי האורתודוקסי מחד, ומנסה לסלול לעצמו נתיב תרבותי ייחודי בעולם המודרני, החילוני והמתחדש, מאידך.
פינסקר, חוקר ספרות ותרבות יהודית רב־לשונית באוניברסיטת מישיגן שבארה"ב, מתאר את התפתחותן של "תחנות הקפה" שב"דרך המשי" לא רק באמצעות סקירה היסטורית ובחינה סוציולוגית של יושביו הממשיים, אלא גם מבחינה ספרותית. גיבוריו אינם רק האמנים ואנשי העט, אנשי ספר, עיתונאים ואינטלקטואלים, שפקדו בפועל את בתי הקפה, אלא גם דמויות ספרותיות, פרי עטם של הסופרים, אשר בית הקפה היה הזירה המרכזית או המעטפת לעלילה שלהם. בכך שוזר פינסקר את המציאות והבדיה, את הריאליה והדמיון לכדי מארג מרתק של "המרחב השלישי".
המשטר האסלאמי פחות התחבר
האנתרופולוג ויקטור טרנר הצביע על הלימינליות, הסִפִּיוּת, המתארת מעבר מסטטוס אחד – זהותי, גיאוגרפי או זמני – למשנהו. המעבר מחולל שינוי תודעתי ותובע מהאדם לנתק עצמו מהסטטוס הקודם ולהחיל על עצמו את כללי ההתנהגות של הסטטוס שאליו נכנס. בתוך המצב הסיפי מתרחש תהליך שבו ההבדלים שהיו חלק ממאפייני הסטטוס הקודם, נמחקים; כולם הופכים להיות שווים, אחידים. "הקומיוניטאס", כהגדרת טרנר, היא החברה החדשה הנוצרת במצב הסיפי. למעשה זו קהילה בלתי מובנית, או מובנית באופן בסיסי, נטולת שונות חברתית באופן יחסי, שבתוכה מתקיימים לעיתים יחסי אחווה של פרטים השווים בדרגתם ומצייתים, כחברה וכיחידים, לסמכותם הכללית של "הזקנים".
לענייננו, בית הקפה כ"מרחב השלישי" הוא למעשה אותו "מצב לימינאלי" שבו עוסק טרנר. בית הקפה הוא זירה דיאלקטית. הוא גם חלק מהמרחב הציבורי (public sphere) וגם מנותק ממנו. זהו מקום שבו מתיימר האדם לעבור סוג של מטמורפוזה, שינוי של מצב נתון וקיים, והפיכתו למשהו/מישהו תודעתי אחר.
מקריאת ספרו של פינסקר מתברר שהאתגרים שעמדו בפני חבורת מתכנסי בית הקפה המבקשת לעצב את התרבות היהודית החילונית, "מהדהדים" אתגרים שאיתם מתמודדים מתפללי בית הכנסת, כמוסד המייצג של התרבות היהודית המסורתית. אציין כאן שניים מהם שפינסקר נוגע בהם – האתגר המעמדי והאתגר המגדרי.
בית הכנסת ובית הקפה מאופיינים לא רק כזירות ציבוריות בתוך המרחב הציבורי, אלא גם בהיותם "שוברים" את ההיררכיה החברתית המקובלת ומתנהלים על פי כללי משחק שונים מהמקובל "בחוץ". בעוד המרחב הציבורי משקף את הפערים המעמדיים שבין עשירים לעניים, בין המרכז לשוליים החברתיים, הרי שבית הכנסת ובית הקפה מייצגים כל אחד, לפחות מבחינה תיאורטית, פוטנציאל של שוויון מעמדי.
מעמדו החברתי של האדם המקנה לו זכויות "בחוץ", אינו רלוונטי כאשר הוא נמצא "בפנים", בבית הכנסת, ונספר כאחד מתוך מניין. כאן כולם שווים, "כל אחד קול אחד". גם בית הקפה הוא מרחב שמאפשר סוג אחר של שיח והתנהלות חברתיים, כפי שתיאר פרופ' שמואל פיינר, מהבולטים בחוקרי המודרנה היהודית: "שיחות בתי הקפה היו חופשיות וללא כללים קבועים מראש… בניגוד לבתי המרזח, [בתי הקפה] לא היו קשורים לפשע ואלימות… במובן זה בית הקפה היה מבשרה של האמונה הליברלית שהחברה יכולה לתפקד בדרך מסודרת, ללא צורך בהתערבות המתמדת של המדינה הסמכותית".
רק במקום כמו בית הקפה יכול יעקב מנדל, היהודי הבודד והתמהוני בעל הזיכרון הפנומנלי המאתר ספרים ישנים, גיבור סיפורו של סטפן צוויג "מנדל של ספרים", לשבת במשך שלושים שנה ליד אותו שולחן בקפה "גלוק" בווינה ולנהל את רשימותיו באין מפריע. ההקבלה בין בית הקפה לבית הכנסת היא בעצם האפשרות לקיים מרחב ציבורי אלטרנטיבי, אחר ושונה, "פנימי" ומנותק ממה שמתקיים ב"חוץ": שיחה חופשית בין שווים, לא מוגבלת ולא נשלטת, בשפה ותכתיבים משלו, מחוץ לעינו הפקוחה של הממסד החברתי והפוליטי. זוהי גם הסיבה לכך שהמשטרים בארצות האסלאם, שלבתי הקפה בהם מקדיש פינסקר פרק מיוחד, לא אהבו בלשון המעטה את בית הקפה, דווקא משום שהוא היה מחוץ ל"רדאר" הדתי־שלטוני.
גברים לקפה, נשים לסלון
באותו הקשר של מעמד חברתי, אי אפשר שלא להתרשם מסוגיה נוספת שמעסיקה את פינסקר: מקומה של האישה במרחב הציבורי בכלל, ובבית הקפה בפרט. שני מוסדות תרבותיים התפתחו במהלך מאתיים השנים האחרונות באירופה – הסלונים ובתי הקפה. הסלונים נוהלו על ידי נשות החברה הגבוהה, כפי שתיאר עמוס אילון בספרו "רקוויאם גרמני". בית הקפה, מאידך, היה מרחב גברי. זאת ועוד, ישיבתה של אישה בבית קפה נתפסה כלא צנועה ולא ראויה.
פינסקר עוסק בסוגיה המגדרית בכל אחת מן הערים שבהן פרחו בתי הקפה. הוא מיטיב לתאר, לדוגמה, את רעיון "עזרת הנשים" בקפה פאנקוני שבאודסה, ומספר את סיפורן של דמויות ספרותיות נשיות שאתגרו את הלך הרוח הגברי באותה תקופה. לאה גולדברג משמשת לו דוגמה מובהקת לדמות ייצוגית ייחודית בתוך הנוף התרבותי התל־אביבי, ועוד ועוד.
קשה שלא להשוות את האתגר התרבותי־סוציולוגי של בית הקפה עם האתגר המגדרי בבית הכנסת – החל משאלת הישיבה המעורבת, עבור במיקומה של האישה בחלל המקודש וגובה המחיצה, וכלה במעורבותה בפעילותו השוטפת של בית הכנסת. חבורות בתי הקפה ובתי הכנסת – המעצבות ומשקפות תרבות ייחודית ומנהלות כללי משחק משלהן – מאותגרות, כל אחת בדרכה, באותן סוגיות חברתיות.
פינסקר, כאמור, יוצר את "דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית, דרך אודסה, ורשה, וינה, ברלין וניו־יורק. לקראת סיום חיבורו הוא מספר בכמה משפטים על בתי הקפה של ירושלים (באמצעות הסופר אהרן אפלפלד), אך נדמה לי שהיה מקום להקדיש ולהרחיב יותר על בתי קפה כגון "חרמון", "אירופה" ו"טעמון", שגם להם חלק בעיצובה של התרבות היהודית המתחדשת. חלקם הנכיחו את "הבועה" האירופית הקלאסית, ובכך אפשרו לעולי העלייה החמישית ליהנות מכמה רגעי חסד בתוך הלבנט – סבי וסבתי, שעלו מגרמניה בשנות השלושים, מעולם לא ישבו בהם דווקא בגלל "הניחוח" הגרמני שממנו ברחו – וחלקם היו למקום מפגש של חיילי המנדט הבריטי ותומכיהם.
ניידים ונינוחים
בסיום ספרו תוהה פינסקר על מקומו של בית הקפה בנוף התרבותי והחברתי בעולם הפוסט־מודרני. המרחב הציבורי התחלף ברשתות חברתיות. המפגשים טעוני התוכן, רוויי שיח תרבותי ואתגר אינטלקטואלי, הפכו למפגשי זום חוצי גבולות ומבטלי משמעות גיאוגרפית. האם איבד בית הקפה את ייחודו?
פה ושם עדיין אפשר למצוא בתי קפה שמשמשים במה לדיונים ספרותיים ואינטלקטואליים, או כאלה שמהווים זירה ל"פרלמנטים" העוסקים בענייני היום הציבוריים. תופעה מרתקת לא פחות היא הקמתם של בתי קפה לאו דווקא במרכזי הערים אלא בנקודות פריפריאליות, אשר גם בהן מתרחשת פעילות תרבותית (ערבי שירה ומוזיקה, מפגשים עם אנשי רוח ועוד).
באופן אישי אני משתדל מדי פעם לשבת בבית קפה לפרק זמן של שעה. מבחינתי זו הזדמנות מצוינת להתנתק מהעולם ולהיכנס ל"בועה" המאפשרת לקרוא ולכתוב. מה יש בו בבית הקפה שמאפשר את הנינוחות הארעית הזו? האם זה רק הקסם שבריח (ובבית הקפה הספציפי הזה בירושלים, ריח טחינת הקפה משכר!)? המוזיקה? האווירה? דומה שכולם ביחד מתערבבים לכדי תמהיל מיוחד שמקנה למקום את מעמדו הייחודי.
עושה רושם שאם במהלך מאה וחמישים השנים שנסקרו בספר,שימש בית הקפה מעין בית לאלו שביקשו לייסד זהות יהודית מודרנית, כיום הוא "מסתפק" בתפקיד צנוע יותר: טיפוח תרבות אינדיווידואלית. לעיתים הוא ביתם של "הניידים", כפי שכינה אותם ד"ר גדי טאוב, ולעיתים הוא נועד לאלו המבקשים פשוט שקט מהמולת הרחוב, לשבת בניחותא, ליהנות מקריאת ספר ולשתות "הפוך קטן".
עם הספל
בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית
שחר פינסקר
תרגום: מתן קמינר
מאגנס, 2024, 369 עמ'
