לפני הכול, צריך לומר מילה על מידת הנבואיות שבספרות, כפי שזו עולה מסיפורה של המחברת, כנרת רוזנבלום: ספר שירד לדפוס בשבעה באוקטובר, ועוסק במשפחה ישראלית פורמטיבית שבבעלותה חברת בנייה, אשר לוקחת על עצמה את הקמת המכשול בין עזה לישראל, ובמידה רבה קורסת אל תוכו. מי חשב בשנת 2023, לפני שקרה מה שקרה, שנושא כזה ראוי לייצוג אמנותי, ומי חשב שהאסון אורב לפתחנו, קרוב כל כך?
באופן מעניין למדי, הספר נפתח ברגע המאוחר ביותר שלו, מעין אסון זעיר בחוג המשפחתי, כאשר כלב צעיר בנחלה טורף את כלבת הנחייה הוותיקה של מייסד השושלת, סבא איציק הסיעודי. העלילה הרב־דורית נדחסת לשנתיים אינטנסיביות בחיי משפחה עשירה שהקימה אימפריה של תשתיות בנייה. דור המייסדים נאלץ להעביר את מושכות הניהול לבנים, ואירועים שונים, משפחתיים ואחרים, יוצרים זעזועים. כולל אסון שמתרחש על הגדר בזמן הקמת המכשול, על רקע מהומות שמחוללים העזתים ואנשי חמאס.
אפשר לומר שאנחנו על קרקע מוכרת למדי; סיפורי עלייתן ונפילתן של משפחות חזקות היו מאז ומעולם נחלתו הטבעית של הרומן, וכנרת רוזנבלום מנווטת בארץ זו בבטחה של מספרת מיומנת. דווקא משום כך קשה שלא לחוש מתח מסוים בעת קריאת הספר, בין מה שהוא גנרי לחלוטין ובין מה שיש בו עוצמה נבואית פורצת. סביב המתח הלא פתור הזה, צריך רומן זה להיבחן.
חיקוי מושלם מדי
מצד אחד ישנו קולו של המספר הבארוקי, שיש בו תואם מושלם לכאורה לדיבור של השמנה והסולתה, אך לעיתים נדמה שהחיקוי מוקפד מדי, ויש תחושה של כמעט התמכרות לשפת השמנת והכוחניות הסמויה, שהרומן כה מיטיב לעמוד עליה. כאילו המספרת באה להעיד ולבקר, אך מצאה עצמה שבויה בתוך שפה זו של בני הטובים שבראה. הדבר גורם לאובדן דרך מסוים מצד הקריאה, שכאילו שוקעת אל תוך התפאורה במלוא גופה, ומאבדת אגב כך את האיברים והחיישנים של הביקורת והעצמאות של הלשון.
תופעה מעין זו מתרחשת לא פעם בסדרות על פשיעה, כאשר נדמה שנוצרת ברית סמויה בין הנרקיסיזם של הצפייה, שמזהה עצמו לחלוטין עם מושאיו העזים ממנו, ובין המסך, לצד התמסרות של קול המספר לגיבוריו, מתוך עמדה דומה. מה שמתקבל הוא מין עונג חסר הבחנה של התפלשות במה שאינו מצבך, ובמידה רבה גם אינו באמת קיים מחוץ לייצוגיו הטיפוסיים.
"הביטים נסכו על הבר עומס מרגיע. באור מלא היו העיצוב המוקפד והחומרים היקרים – שיש, עץ, ברזל, קטיפה – ממיטים על הנוכחים מודעות יתרה, אבל עכשיו האפלולית שייפה את הקצוות החדים". מצד אחד ניסוח עילאי. מצד שני, זוהי שפה של נותני השירות ומעצבי הפנים של ההון. משהו מתרפק, לשון שאפשר לערוג בה לספות ישיבה ב־35 אלף שקלים. כך גם בתיאור הדינמיקות המשפחתיות. השפה הפרטית המובנת לכול, הניואנסים העבים הללו שחוזרים. שוב אנחנו באותה אינטימיות יתרה שאין בה כדי לאפיין את ייחודיותן של הדמויות ממש, אלא דווקא את הגנריות של משפחות העוצמה וההון.
לא במקרה הזכרתי את עולמן של הסדרות בנות ימינו, שכן במידה רבה חומריו של הספר קרובים מאוד למה שנעשה בסדרה הנודעת "יורשים", ולהתנקזות העלילתית הצפויה בדבר שאלת הירושה או הקריסה של העסק והמשפחה. אלא שיש לציין כי בסדרה המקורית היה דבר־מה פרוורטי מאוד, איזה יסוד של חירות עמוקה שהעושר המופלג מאפשר. ואילו כאן כולם כל כך דומים לעצמם. כאילו שרטוט המשפחה ולשונה הבריונית הפנימית מחק כל אפשרות לאפיין דמויות בלשון הפנימיות. ואם להיות עוד יותר אישי וכן כקורא, אודה גם שלא במיוחד נהניתי בעת קריאת הספר. שהרי מה אכפת לי ממשפחת בני הטובים הזו? אם איננה עשויה ממש מאנשים, להוציא הרעיון שהם מייצגים שכבה מסוימת בישראליות – את ההתחלות הנועזות והפרודוקטיביות שלה ואת האחרית העייפה והחלושה, שלא תוליד זרע או המשך לאותו השגשוג.
מחד, לפנינו ספר רהוט ביותר, בעל ברק לשוני של ממש, ולצד זאת, גם התכונה ההפוכה – היותו דומה לעצמו, כפוי. ועולה כאן שאלה גדולה: משפחת בן־טובים היא במידה רבה תפיסת הכוח הישראלית עצמה, שאבד עליה הכלח. ואם כן, האם אפשר לכתוב ספר של ביקורת הכוח בשפת הכוח? שכן הביקורת של רוזנבלום מחקה חיקוי מושלם מדי את לשון הביטחון והעוצמה של גיבוריה. כאילו מישהו הסתנן לחדרים ולשיחות של האנשים הללו, הקליט אותם והאזין ללשונם, עד שהוא מספר את הסיפור גם בקולם. זהו צד מרתיע בספר זה, שלעיתים אפילו נגוע בסוג של כיעור סגנוני.
צמאים לחופש, לנקמה, לדם
אך מדי פעם מתגלה גם היכולת להמריא מעל למצבם של הגיבורים. אלה רגעים נדירים למדי, נדירים מדי בספר, אך הם גם נאים מאוד ומרשימים מבחינת המעוף וצלילות המחשבה: "יתרה מזאת, המכשול לא עצר את הזיהום. ביום אביבי של שבועות, כשחוף אשקלון היה מלא אדם, דגים צצו על פני המים, צפים על בטניהם בינות לרוחצים. יודעי דבר הסבירו שעוד סירה עזתית נתפסה בדיג לא חוקי… התקיימה חקירה. ביוב הוזרם אל הוואדיות, משם זרם לים התיכון או חלחל לבארות המים ברצועה. היה קשה לקבוע אם מתנחלי הר חברון הם אלו שהזרימו לנחלים שפכים, פסולת תעשייה, חומרי הדברה וחיטוי, או שמערכת הביוב העזתית מימשה סוף סוף את איומה וקרסה. באותו קיץ לא היה אפשר לרחוץ בים, בתחילה בחופי אשקלון ואחר כך בחופי תל־אביב, ואז גם בחיפה… אקוויפר החוף נוצל, זוהם, דולדל. שאבו ממנו פי כמה יותר ממה שיש לו לתת, מי הים חלחלו לתוכו ושפכים חדרו אליו. גם שלוש שכבות הפרדה לא יודעות לעצור טיפוס וכולרה, צהבת ופרזיטי, ולא היה אפשר לדעת אז אם שלוש שכבות של הפרדה יודעות לעצור אנשים צמאים למים, לחופש, לנקמה, לדם".
קטע מסוג זה מגלה לנו את האמת המוכחשת שממנה עשוי מחדל שבעה באוקטובר. אותה רציפות גיאוגרפית, טריטוריאלית, היוצרת קשר בלתי ניתן להתרה בין הנעשה לעזה לנעשה בישראל שלנו, אף שאיננו רוצים לדעת מה נעשה שם בתוכם. רגעיים מסוג זהמצדיקים את קיום הרומן, על חולשותיו. הם מוכיחים שיש לו בשורה משמעותית יותר מחיקוי מדויק של הרפליקות של הזחוחים והעשירים, אלה המרוצים מעצמם יתר על המידה, עד שנדמה כמעט כי גם הספר עצמו הוא כזה.
אלא שיש כאן ידיעה עמוקה יותר. הבנה שמעל ומתחת לקרקע גם יחד, מה שיש אינו יכול להיות יותר. וזה מה שנותן תוקף ועוצמה מפתיעים לרומן הזה, שבמתכונתו הקלאסית חוטא לעיתים לבשורתו. אך זה גם כוחו, למרות רגעיו הגנריים ודמויותיו חסרות הנשמה.
בני טובים
כנרת רוזנבלום
כתר, 2024, 375 עמ'
