אני מפחדת שאחרי שלא אהיה פה כל זה ייגמר, אמרה לי סבתא זמן קצר לפני מותה, ואני מבקשת ממך באופן אישי לדאוג שתמשיכו בכל שנה להיפגש.
פעם בשנה, זה כמה עשורים, נפגשים שלושת הבנים שלה עם כל הנכדים והנינים. בעבר התקיים המפגש אצלה בבית, אבל כבר זמן רב, בלי עין הרע, דרוש בשבילו אולם שמחות. וגם כשחלתה וכבר לא באה בעצמה, הקפידה סבתא לקבל עדכונים מהשטח ואיש לא העז להיעדר.
ואנחנו השתדלנו לקיים. התאמצנו להמשיך להיפגש, לפחות באזכרות, גם כשהמשפחה גדלה והצמיחה סניפים מסועפים בבני־ברק ובאלעד וברכסים ובקריית־ספר. אבל עכשיו, שבועיים לפני האזכרה, אמא שלי כתבה בווטסאפ שאחד מבני המשפחה המורחבת פנה אליה ואמר שאולי השנה זה לא כדאי. שהוא חושש קצת מהמפגש בין מי שעוד לובשים מדים או זה עתה פשטו אותם ובין מי שהם וילדיהם לא פקדו ואין להם שום כוונה לפקוד את שערי הבקו"ם. מכל הכעס והתסכול והטינה שעשויים להתפרץ לא יצא שום דבר טוב.
כולנו יצאנו ידי חובת הזעזוע. חס וחלילה, מה פתאום, משפחה זה משפחה. למי אכפת בכלל פוליטיקה. אבל אחרי כמה דקות כתב אחד מהאחים, אתם יודעים מה? האמת, אולי זה לא כל כך נורא שהם מרגישים כמה זה כואב לנו. הרי הפרנסה והמשפחה והחיים שלנו באמת נפגעים מחוסר השוויון. זה הכאב הכי אישי שיש, לא עוד סוגיה בעיון.
שנים רבות למדנו להפריד בין הפוליטי ובין המשפחתי או האישי. את הפוליטיקה חווינו כקליפה חיצונית שמשאירים עם הנעליים המלוכלכות לפני שעוברים את סף הדלת, ולא נותנים לה לטמא את המקומות הקדושים של האנושיות ושל הביתיות. יצירות דוגמת סדרת הדוקו־ריאליטי "עוד ניפגש" של תאגיד כאן עמלו קשה לשכנע אותנו בעליונות הקשר האישי על פערים תהומיים של אמונות ודעות, וחינכו אותנו שהבית הוא מקדש שאין לתת לוויכוחים פוליטיים דריסה בו. גם במשפחתנו זה היה כלל קבוע, שנכתב בדם, שאסור באיסור חמור לדבר על פוליטיקה עם קרובים עד דרגה שלישית, שלא חלילה נבוא למשבר שאין לשער את אחריתו.
המחסום בין האישי לפוליטי החזיק מעמד זמן רב יחסית, אך בשנה־שנתיים האחרונות נדמה שהוא נפרץ. חבר בסוללה סיפר לי בדמעות איך סבא שלו, דתי ותומך ליכוד, היה תמיד נעים וסובלני כלפיו גם כשסטה קצת מן הדרך, ועכשיו הוא לא מסוגל כבר לדבר איתו בלי לעקוץ בלי הרף את החילונים ואת השמאל. הפוליטי נעשה חזק מדי. בלתי ניתן לעצירה. הוא נוגע בנו בנקודות עמוקות של זהות ושבטיות והשתייכות, ובעזרת הרשתות חודר בקלות את סף הדלת. בתחילה זהו זרזיף דק, אך הוא הולך ומצטבר לגוש שיונק את החמצן מכל פינות החדר ואי אפשר להתעלם ממנו. ואולי, ואני כותב זאת בהיסוס, דווקא במציאות הזאת טמונה גם הזדמנות.אחת הבעיות הכי קשות בשיח הפוליטי ברשת היא שאפשר להתנתק. אם מישהו קצת הרגיז אותי, אם הדעה שלו קצת קיצונית לטעמי, מיד אני יכול ללחוץ "השתק". גם אם לא, בקלות אני יכול לתייג אותו כחלק מקבוצה אחרת, הזויה. המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, בלי לנמק או להסביר יותר מדי, מתייגת את תומכי טראמפ כ"מוזרים". זה קמפיין יעיל דווקא כי הוא לא נדרש להעמקה או למורכבות, רק לתחושה קמאית של זרוּת ואחרוּת.
זה יהיה אסון אם קמפיין כזה יעבוד גם בישראל. ודווקא כניסת השיח הפוליטי אל תוך המשפחה יכולה למנוע ממנו את החדירה לכאן. בין קדיש לפרק תהילים, אני יכול לתפוס את בן הדוד הכי רחוק בעמדותיו ממני ולהפציר בו להסביר, דווקא משום שאני כל כך אוהב ומעריך אותו, איך הוא יכול להאמין בדעה שנראית לי כל כך משונה. לשאול: מה אני מחמיץ, שבגללו העמדה שלי, שנראית לי כל כך הגיונית, עדיין לא התקבלה על דעתו?
לפני שנים מעטות, באמריקה, הופקה אופרה שגיבוריה היו רות ביידר־גינזבורג ואנטונין סקאליה, שני שופטי בית המשפט העליון בארה"ב. הם ייצגו את הקצוות הרחוקים ביותר בחברה, אבל הידידות והחיבה אילצו אותם להכיר בכך שעל אף ההבדלים הם חולקים מחויבות למדינה ולחוקה. בישראל אין חוקה, אבל יש לנו נשק חזק יותר, לימדה אותנו סבתא: אנחנו משפחה.
