תשמעו סיפור יפה, בשבוע שעבר היינו בחופשה משפחתית במושב ברק, במורדות הגלבוע. וכשאני אומר חופשה משפחתית, אני מתכוון מן הסתם לחופשה של המשפחה של שיזינג אשתי. כי המשפחה שלי מאוד קטנה, אין לי ממש אחים, וגם אבא שלי הלך לעולמו. יש לי רק אמא אחת שאני אוהב, ואיתה אני בקשר הדוק וצמוד ואוהב. אבל לשיזינג אשתי יש משפחה אהלן וסהלן, משפחה מסוג משפחה, עם מלא חתנים וגיסים ואחיינים וילדים ומבוגרים ובני נוער מתוקים. ופעם בשנה, באוגוסט, כל המשפחה מבלה ביחד, במשך כמה ימים. וזה יופי של דבר.
בחופשה המשפחתית שלנו יש ממש לו"ז! יש תוכנית מלאה! ביום הראשון הלכנו לעמק המעיינות, שחינו ושכשכנו בעין שוקק, ובעין מודע ובנחל הקיבוצים. היה כיף והיה גם עצוב קצת, כי לא היו הרבה אנשים. ואחר כך נסענו למתחם הצימרים, שחינו בבריכה ואכלנו פיצות טעימות. ובלילה רקדנו ביחד מול אפליקציה כזאת שנקראת "ג'אסט דאנס", זה דבר נפלא חחחחח, אבל בואו נגיד בעדינות שלראות אותי רוקד ומענטז מולה זה לא מה שחסר לכם בחיים.
ביום השני הייתה לנו סדנת עבודות בעץ! כל משפחה בחרה מראש כמה פריטים נחמדים להכין, אנחנו בחרנו לבנות כוננית קטנה ומתוקה של ספרים, ושרפרף נחמד. למה לא. לבחורה שארגנה את הסדנה קראו אליסון. היא הייתה צרפתייה כזאת, שקטה וחזקה. היה לה שיער קצר, ועיניים טובות. היא הסבירה לנו קצת על הכלים, איך קודחים, איך מבריגים, וחילקה לכל משפחה את העצים שלה. בהתחלה היה קצת בלגן כזה, ואני לא הבנתי, איך יכול להיות שהאליסון הזאת מגיעה לאירוע כזה לבד. איך היא לא מביאה עובד או עובדת שיהיו איתה ויעזרו לה. אפילו אמרתי לשיזינג, שזה לא מקצועי, ולא רציני. ככה חשבתי.
אבל אז אנשים התחילו לעבוד. כל משפחה התמקדה ברהיט הנחמד שלה. ואליסון עברה בין כולם. היא הייתה מאוד רגועה, ומאוד נינוחה. למרות שזו סיטואציה די מלחיצה. היא לא נלחצה בכלל. ובאופן מוזר ולא ברור, הסדנה עברה באופן מושלם! בתוך כמה דקות כולם היו בשקט, כל משפחה ישבה בשולחן שלה, והתמקדה בפרויקט שלה. היו שם מספיק מברגות ומספיק מקדחות לכולם. ואליסון הסתובבה בינינו, עם חיוך נדיב, חילקה ברגים, עזרה מדי פעם לקדוח, הסבירה מדי פעם מה לעשות ואיך לעשות. היה לה קור רוח כזה עמוק, מין שקט נפשי, שהרגיע שם את כל העסק. קשה להסביר.
ואחרי שעתיים נפלאות, הסדנה נגמרה, וכולם סיימו לבנות ולשייף ולצבוע את הרהיטים שלהם, וכולם היו גאים במה שהם בנו, וכולם היו מבסוטים על אליסון המתוקה. אחר כך הלכנו לבריכה עם הילדים, ושחינו והשתוללנו, ובזמן שהשתוללנו במים, פרדי, אבא של אשתי, ניגש אליי פתאום עם הפלאפון שלו, ואמר לי – "אגמון! אתה לא מאמין מה גיליתי", ואני שאלתי אותו, "נו, מה גילית", ופרדי אמר לי, "בוא, בוא תראה". הוא הגיש לי את הטלפון שלו, ונתן לי לקרוא את מה שכתוב שם, ואני קראתי, ולא האמנתי למראה עיניי.
"אליסון לסרי היא לוחמת משמר הגבול בעלת עיטור המופת של משטרת ישראל. לסרי נולדה בפריז לאב יהודי, ועלתה לישראל כחיילת בודדה. ביום שלושים באוקטובר אלפיים וחמש עשרה, תקפו שני מחבלים רוכבי אופנוע את כוחות משמר הגבול בפיגוע דקירה בצומת תפוח. בתגובה, ירתה לסרי אל השניים, אחד נהרג ואחד נפצע אנושות. בפעולתה הביאה לסרי לנטרול המחבלים ולהצלת חיי שוטר משמר הגבול ששירת איתה. בשנת אלפיים ושש עשרה הוענק לה עיטור המופת. וביום העצמאות באותה שנה, השיאה לסרי משואה בטקס הדלקת המשואות".
תראו איזה חיים. בן אדם בונה שרפרף בסדנת עץ במורדות הגלבוע, ומגלה שהמדריכה הנחמדה שעזרה לו לבחור ברגים נכונים, היא גיבורת ישראל. מפה לשם השקט הנפשי שלה, העוצמה הפנימית שלה שהחזיקה את הסדנה, מתגלים כעוצמה ושקט שהצילו פעם חיים. איייי איי איי, זה לא ייאמן באיזו ארץ איומה ומופלאה אנחנו חיים.
וחשבתי על זה גם, חשבתי על זה שהשנים הקרובות, בישראל, יהיו שנים כאלה, שבהן הגבורה והמלחמה והכאב והדמעות, יתמזגו לנו בחיים. אנחנו נצא למסעדות ונראה אנשים קטועי גפיים. אנחנו נשב בבתי קפה, ולא נדע שבשולחן הסמוך יושבים ניצולי טבח במסיבת טבע. אנחנו נעצור בתחנות דלק, בלי לדעת שהאישה שיושבת ברכב ממול, גרה כמעט שנה בבית מלון. אנחנו נשב על שפת הים, בלי לדעת שהאבא המתוק הזה, שבונה ארמון בחול, על קו המים, איבד במנהרות של חאן יונס את חברו הטוב.
אתם מבינים, מה שקרה לי עם אליסון לסרי זו רק דוגמה קטנה למציאות החדשה שבתוכה נחייה עכשיו. הגבורה והשכול, המלחמה והכאב, יזלגו לנו לחיים. אנחנו ניפגש בהם, בלי שנהיה מוכנים לזה. אנחנו ניתקל בהם שוב ושוב, בכל מקום. אולי ככה החיים עובדים פשוט. ואולי באמת יש משהו בארץ הזו. אולי ההיסטוריה כאן זורמת בעורקים של האנשים, בשכונות, בבתים, ברחובות. לא יודע, אני כבר לא מבין שום דבר על כלום. מה שכן חברעלעך, אם אתם מחפשים סדנת עץ בצפון הלא רחוק, תרשמו בגוגל "ווד איט עפולה", ותמסרו לאליסון דרישת שלום חמה מיאירקה אחד, שמעריץ אותה מאוד.
