חיים חשב לעצמו מה כבר יכול להיות, והכתיב לאחותו דרך הטלפון מה לענות במייל החוזר למירה קלדרון העורכת. "תכתבי ככה", הוא אמר. "שלום וברכה. אני כותב כאן מהמייל של אחותי פשוט כי אין לי מייל משלי. אם זה לא היה ברור מהסיפור, אני בחור ישיבה, ומסתמא שאת לא יודעת, אבל לבחורי ישיבה אין כל כך אפשרויות לגשת לאינטרנט". מירי אחות של חיים עצרה אותו ואמרה שלדעתה המילה ״מסתמא״ אינה מתאימה. זו מילה שרק חרדים משתמשים בה, ולא בטוח שהעורכת הזאת תבין.
אז חיים אמר, "אוקיי, אז תשני את זה ל'מן הסתם'״, ומירי שינתה, וחיים המשיך. "בכל מקרה, תודה רבה על התגובה, ואשמח לשמוע מה ההצעה שלך. זה מספר הטלפון שלי, לתשומת ליבך זה מספר כשר, זאת אומרת שאני לא מקבל בו הודעות אסֿ־אם־אס, רק שיחות. תודה רבה, כל טוב ויישר כוח עצום, חיים". מירי אמרה שלדעתה גם יישר כוח עצום מיותר ואפשר להסתפק רק בתודה רבה, וחיים הסכים, והיא שלחה את המייל.
אני אבוא לאן שנוח לך. איפה שהכי כשר. וחיים חשב שזה קצת מגוחך כל הקטע הזה שהיא מנסה למצוא חן בעיניו בעניינים הדתיים
בערב, כשחזר חיים לחדר שלו אחרי הלימוד של סדר ב׳, הוא הוציא את הפלאפון מהמגֵרה וראה שיחה שלא נענתה ממספר לא מוכר. חיים, כמו כל בחור ישיבה מקצועי, ידע לזהות מה מספר כשר ומה לא לפי הקידומת, והשיחה שלא נענתה אצלו הייתה ממספר לא כשר בוודאות. הוא תיאר לעצמו שזו בטח העורכת, אז הוא לקח אוזניות וסיגריות, קנה במכונת הפחיות פחית ספרינג בטעם אגס, יצא אל הגינה הציבורית הקרובה לישיבה, התיישב על ספסל והתקשר בחזרה למספר הלא מוכר. כעבור שניים או שלושה צלילי המתנה נשמע מעבר לקו קול של אישה צרודה.
"שלום חיים, נעים מאוד. זאת מירה". וחיים אמר, "שלום־שלום. כן. נעים מאוד. בהחלט". ומירה אמרה, "תקשיב חיים, הסיפור שכתבת ממש נגע לי בלב. אז קודם כול, אני רוצה לומר לך, אפילו שאנחנו לא מכירים, שאני בטוחה שעוד תמצא את השידך המתאים לך". מירה אמרה את המילה ״שידוך״, בלי ו׳, שידך. וחיים הרגיש שהיא אומרת את זה כדי למצוא חן בעיניו ולהראות לו שהיא קצת יודעת סלנגים חרדים כאלה אף שבסביבה שלו מעולם איש לא אמר שידך בלי ו׳.
בכל מקרה, חיים אמר, "תודה רבה, אני מעריך את זה". ומירה אמרה, "עכשיו לענייננו. תגיד, חיים, אתה לומד בישיבה בירושלים, נכון?" וחיים אמר, "כן. בהר נוף". ומירה אמרה, "אוקיי. מחר בבוקר יש לי פגישה בירושלים, במרכז העיר, ואחריה אני אשמח לשבת איתך לקפה, אם זה בסדר כמובן". וחיים התבלבל לרגע, ואמר "אה…", ומירה אמרה, "אני אבוא לאן שנוח לך. איפה שהכי כשר". וחיים חשב שזה קצת מגוחך כל הקטע הזה שהיא מנסה למצוא חן בעיניו בעניינים הדתיים. כמו אלה שטורחים לספר שסבא שלהם היה רב. אבל הוא כמובן לא אמר כלום, רק חשש מלפגוש ככה מישהי שהוא בכלל לא מכיר.
אז הוא חשב עוד רגע ואמר, "האמת היא שמחר בבוקר אני… יש לי חברותא מחר בבוקר, אני מצטער. לא נוכל פשוט לדבר ככה, בטלפון?" ומירה אמרה, "הכול בסדר. אני מבינה לגמרי. יאללה, אפשר בטלפון". וחיים אמר, "שכויח. אני מעריך את זה". ומירה חזרה אחריו ואמרה "שכויח!" והמשיכה. "תקשיב, חיים, אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל הדבר הכי מסקרן בעולם הוא לקבל הצצה אותנטית לעולם לא מוכר. ככה אני הרגשתי שקראתי את הסיפור שלך על השידוך שנפל. הרגשתי שאתה מספר לי בכנות ובגובה העיניים על העולם שלך, שבשבילי, מבחוץ, נראה זר ומוזר שלא לומר מנוכר. ופתאום הרגשתי חמלה ואמפתיה ואפילו הזדהות עם הנפשות הפועלות ורצון אמיתי לשמוע עוד".
"אז תגיד", אמרה מירה, "היית אולי רוצה לכתוב לי טור שבועי לעיתון שלי? טור שיהיה כמו חלון שדרכו אפשר יהיה להביט אל העולם החרדי. עולם הישיבות, השידוכים, הסמינרים. מה אתה אומר? אני אתן לך יד חופשית לכתוב מה שאתה רוצה. כאן רק יערכו קצת, והתשלום יהיה זהה בדיוק לזה שקיבלת במאפייה. רק שהפעם, במקום לעמוד לילה שלם ולפזר שומשום על חלות, תצטרך לשבת ולכתוב סיפור שבועי. מה אתה אומר?"
חיים שמע את ההצעה של מירה ואמר, "אני שומע. שומע מה שאת אומרת. אבל אני אצטרך לחשוב על זה, בסדר? זה לא כזה פשוט". ומירה אמרה, "אוקיי, יש לך את המספר שלי. אני מחכה". וחיים אמר, "כל טוב, כל טוב". ומירה אמרה "שכויח!" וככה נגמרה השיחה. חיים לגם שלוק מהספרינג אגס וחזר לישיבה.
