השבוע האחרון ניקז לתוכו דוגמיות מכל נגעי "המצב": גשש של צה"ל נהרג מפגיעת כטב"ם של חיזבאללה ביערה שבגליל המערבי. שני לוחמים נפלו ברצועת עזה. תושב קדומים – משוחרר טרי ממילואים ממושכים – נרצח במכות פטיש בידי פלסטיני שעבד במפעל שלו. שש גופות של תושבים מהעוטף, שהיו בחיים כשנחטפו, חולצו במבצע צבאי הרואי ממנהרות חאן־יונס. בתל־אביב נמנע אסון כבד שעה שמטען נפץ גדול התפוצץ על המחבל שנשא אותו, לפני שהצליח לממש את זממו ולרצוח יהודים. ובתוך כל אלה, בתוך התמהיל הבלתי אפשרי של העת הזאת שלווה בכמעט־מגה־פיגוע בסגנון שנות התשעים המדממות, נמצא מי שהתנדב לקרוע לגזרים את הקונצנזוס הממלכתי. בין לוויות צבאיות, לוויות אזרחיות בניר־עוז ובקדומים וחרדת "מה היה אילו" בתל־אביב, התבשרנו כי יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתכוון להחרים את אירוע הזיכרון הרשמי לאירועי שבעה באוקטובר. מי ביקש חזרה על מלא לשישה באוקטובר ולא קיבל?
בצד שאר אירועי הימים האלה, התנגחות פוליטית סביב טקס ממלכתי אולי לא נשמעת כמו אירוע חשוב במיוחד, ובכל זאת ההצהרה של לפיד הייתה מעין נקודת שבירה לאופטימיות המעטה שתושבי ישראל מבקשים לקושש בעת הזאת. כמו לשחות במים עמוקים, להגיע לשפת הבריכה, לאחוז לרגע בשוליים בנשימה עצורה – ודווקא שם לחטוף מכה באצבעות ששולחת אותך בחזרה למעמקים. והרי רק לפני 12 שנים הקים אותו יאיר לפיד מפלגה שהבטיחה להנהיג פה "פוליטיקה אחרת". הוא הלך על חיבורים בין דתיים לחילונים, הציג מצע שפונה למכנה משותף פוליטי־ציוני רחב, והקיף עצמו בשוחרי טוב שהצהירו שהאזרחים בראש מעייניהם. לאורך השנים התיימר לפיד להיות אלטרנטיבה לנבחרי ציבור שסומנו אצלו כמחוללי קרע חברתי ציניים וחסרי אחריות, ופמפם בקנאות את הטענה שביבי משסע את העם. והנה, בשנת הבת־מצווה של מפלגתו, אפשר להכריז חגיגית כי יש עתיד הגיעה לבשלות פוליטית מרבית ולתחתית בור הממלכתיות. דווקא אירוע זיכרון לטראומה הלאומית – שהובילה ליישור קו א־פוליטי תחת הסיסמה "ביחד ננצח" – משמש את לפיד כדי להבהיר שמה שהיה הוא שיהיה. תמיד. יש עתיד לשיסוי, יש עתיד עגום למדינת ישראל.
במחי הצהרה מיותרת וקטנונית לתקשורת הצליח ראש האופוזיציה להפוך את טקסי הזיכרון הצפויים לסמן פוליטי. אמור לי באיזה אירוע תשתתף, ואומר לך למי הצבעת בבחירות
לפיד לא הודיע כי ישתתף באירוע זיכרון אחר מזה של המערכת שהוא שותף לה; הוא לא הצטרף לטקס אלטרנטיבי. הוא מחרים. מכיוון שלעת עתה מתוכנן אירוע ללא קהל, מדובר בעיקר באיום סרק, שמבליט את הצורך של לפיד לשלול את זכות קיומה של "הממשלה הלא לגיטימית", כלשונו, יותר מאשר איזו בחירה לרדת ליישובי הנגב המערבי ולהשתתף באירועים המקומיים שם. על הדרך מניף לפיד את חרב הדה־לגיטימציה לא רק על המפלגות המרכיבות את הממשלה הנוכחית, אלא גם על בוחריהן הרבים. ומה שחשוב יותר, במחי הצהרה מיותרת וקטנונית לתקשורת הצליח ראש האופוזיציה להפוך את טקסי הזיכרון הצפויים לסמן פוליטי. אמור לי באיזה אירוע תשתתף, ואומר לך למי הצבעת בבחירות. אפילו את החיבוק המשותף ביום הקשה הזה קורעים מאיתנו.
מי שמתעקש לחפש חיבורים, הצהרתו של לפיד אולי לא תמנע ממנו גם למצוא אותם. אבל היא בהחלט חתמה בכתב ידו של לפיד על תעודת הפטירה של הפוליטיקה האחרת, והכניסה אותו אחר כבוד מפוקפק להיכל השיסוי החברתי.
פקק מבורך
זה יכול להיות אחרת. מוכרח להיות אחרת. אנחנו קהל היעד של נבחרי הציבור, ואנחנו אלה שמאפשרים להם להאמין שזה בסדר – שהם יכולים להמשיך להתכתש ביניהם, לכתוש אותנו, ואנחנו נצהל ונתמוך ונבחר בהם שוב ושוב. עם כל הכבוד לנבחרים, האחריות היא קודם כול עלינו. אי אפשר לטעון בכל סקר מזדמן, ובשיעורים גבוהים דרמטית, שהשסע בינינו מסוכן יותר מכל אויב חיצוני – ויחד עם זאת להניח למחנאות המסתגרת לסלול לנו את נתיב השיח ברשתות, באולפנים ואפילו פנים אל פנים.
נבחרי הציבור לא יהיו אלה שיחברו בין המגזרים והמחנות, את האמון בינינו נצטרך לבנות לבד. זה לא אומר להסכים תמיד עם הצד השני ולוותר על התפיסות שלנו; זה אומר לצאת מנקודת הנחה שהיעד שכל אחד מאיתנו הציב לעצמו הוא טובת המדינה. כן, כל אחד מאיתנו. לא ייאמן, אבל גם בעלי התפיסה הקוטבית לשלנו. תבדקו. ואם כולנו מבקשים לנסוע לאותו כיוון, אולי לא חייבים להתנגש כל הזמן זה בזה. יש מספיק מסלולים לכולם. נכון, צפוף בכביש. ולפעמים אתה מקלל ומתבאס על ההוא שחותך אותך או תוקע בנסיעה מדודה את הנתיב השמאלי (ואוי, כמה שאתם מתחרפנים כשאנחנו תופסות את הנתיב המהיר). זה מרגיז, זה מקומם, אבל זה חלק מהנסיעה המשותפת. זה חלק מהחיבור הדרוש כדי לסלול את הדרך לבאים. כי ניסינו, בהחלט ניסינו את הדרכים המסורתיות, אלה ששולחות כל אחד מאיתנו להישאר בשכונה השבטית שלו. אבל כמה פעמים כבר אפשר לחשב מסלול מחדש ולהיתקע על אותה דרך חסומה?
אז אפשר אחרת. וחייבים אחרת. ובמשחק הזה של ביקוש והיצע, אנחנו הלקוח הלא מרוצה. אנחנו אלה שצריכים לאיים בחרם צרכנים, עד שהתוצרת הפוליטית תשתבח, עד שתצמח כאן מנהיגות מחברת שתציע גם חזון מלכד וגם השראה. ורק שלא ניתקע בשוליים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
