אין לי עמוד שדרה. אחרי יותר משנה של התנגדות – נשברתי. כבר כמה חודשים אני נלחם ברעיון להביא כלב. ד"ר זמרי לא ספרה אותי כל הזמן הזה, והבטיחה לילדים שעד סוף הקיץ נביא כלב. אז הבאנו כלב.
במחלוקות דומות, כשאני רציתי משהו אחד והיא החליטה משהו אחר, דווקא החזקתי יפה. אבל ביום חמישי שעבר נשלחו לוואטסאפ שלי תמונות של 13 כלבים בערך: "תעבור על זה מאמי, מחר אנחנו ביום אימוץ". ניסיתי להתווכח אבל כשהגעתי הביתה שלושת הילדים קפצו עליי בחיבוקים כי הסכמתי.
ב־11 בבוקר כבר עמדנו בתור של מאה איש בכניסה לגינת הכלבים שיום האימוץ התקיים בה. שאלתי את שירן אם היא לא יכולה ללכת לשם בלעדיי, אבל מתברר שזה לא בחוקים. העמותה דורשת שליום האימוץ יגיעו כל דיירי הבית. ניסיתי להסביר שהדייר הספציפי הזה מעדיף לישון עוד קצת, ושלא הייתה לו שום השפעה על ההחלטה לאמץ כלב, אבל הם מאוד נוקשים.
רגע לפני שפתחו את השערים נעמדה מולנו אחת מנשות העמותה והבהירה את הכללים בתקיפות השמורה למי שפגשה כבר כמה ישראלים שבאו לקחת כלב כאילו הם קונים טעמי: כל דיירי הבית חייבים להגיע, מותר להתרשם מכל הכלבים אבל חייבים לבחור כלב אחד ספציפי שמעוניינים בו, לאחר הבחירה ייערך ריאיון לבחינת ההתאמה ביניכם ובין המועמד, לאחר הריאיון הולכים הביתה ובסביבות שש בערב מודיעים לכם אם נבחרתם. אם נבחרתם, כל דיירי הבית צריכים להגיע שוב. בבית הדין הבינלאומי בהאג אין כל כך הרבה חוקים. אבל הבנתי למה הם מקפידים כל כך כשאישה מבוגרת מאחוריי אמרה לבעלה שהיא רוצה את הכלב החום כי הוא – ואני מצטט – "ילך טוב עם הצבע של הריהוט".
התלבטנו בין שלושה כלבים: פודלית חומה, שי טסו מעורב, או חצי ג'ק ראסל וחצי פינצ'ר. כולם חמודים, ראויים ומבוקשים מאוד. מיד כשפתחו את השערים ניסינו לאתר אותם בין שאר הכלבים החמודים שהועמדו לאימוץ. חילקתי את הילדים לשלושה צוותים, כל צוות עם ילד אחד, ושיגרתי אותם לאתר את בנק המטרות. אחרי עשר דקות הם לא חזרו, אז התחלקנו לצוות של שניים והלכנו לחפש אותם. גילינו שהם נדלקו על כלבה קטנה ומתוקה שלא הייתה ברשימות. אם אתם ממש רוצים, אמרנו להם, יאללה, ננסה לאמץ אותה. אחרי חצי דקה הגיעה משפחה אחרת ובישרה לנו שזאת הכלבה שלהם מהבית והם מחפשים אותה כבר עשר דקות. למה שלא תבואו למסעדה עם סנדוויץ' וזהו?
לאחר שוטטות קלה בחרנו את הכלב שאנחנו הכי רוצים: בחרנו ב"תבור", החצי ג'ק ראסל חצי פינצ'ר, גור בן חודשיים. האישה שהטיחה בנו את החוקים בכניסה אמרה שעכשיו כל משפחה תיגש אליה, תיקח מספר, וכשיגיע זמנה תישלח למראיינת שתבחן את ההתאמה לגור המבוקש. שירן הסתערה מיד, אבל שלושה מועמדים אחרים הקדימו אותנו. פחדנו שגם הם רוצים את תבור, אז עמדנו לידם והתחלנו למלמל בקול רם: "הייתי לוקח את הג'ק ראסל אם לא היה לו חשש כלבת כמו שכתבו עליו".
ההמתנה הייתה מורטת עצבים. לכל משפחה שהגיעה לפנינו למראיינת היה פוטנציאל לגזול לנו את הגור. לילדים אמרתי שיכינו שיר או ריקוד כדי להרשים בריאיון, והם מצידם ביקשו שלא אספר בדיחות למראיינת.
זה ייגמר באיגואנה
כשקראו לנו הילדים היו ממושמעים כמו שלא ראיתי מעולם. הם צעדו בסך כמו שלושה חיילים בצבא צפון קוריאה, ואנחנו הלכנו מאחוריהם מבועתים. כשהתיישבנו היא החלה לשאול אותנו שאלות כלליות בנוגע לאורח החיים בבית. מיד צעקתי לה שאני פרפקציוניסט וזו התכונה הכי רעה שלי. היא אמרה שהיא לא שאלה מה התכונה הכי רעה שלי, אבל עניתי שהרגשתי צורך לשתף. גפן לחשה לי "אבא, זה ייגמר באיגואנה", אז החלטתי שעדיף לשתוק ולתת לדוקטור לנהל את האירוע.
כשאמרנו למראיינת שבחרנו בתבור, היא אמרה שיש עוד שתי משפחות שרצו אותו. אוטומטית שלפתי מאתיים שקל. היא אמרה שזה לא עובד ככה, אז שלפתי עוד מאתיים. אדם בעט בי בחוזקה ופלג הבהיר שאם אני לא מפסיק עם זה הם מוסרים אותי לאימוץ.
היא שאלה איפה אנחנו עובדים ואם היו לנו כלבים בעבר. זה גור, היא הזהירה: יש לו המון אנרגיה, וצריך לשחק איתו ולצאת איתו למלא טיולים. ענינו בשלווה ובנימוס כאילו אנחנו משפחת בריידי. הילדים העמידו פנים שהם נצר לשושלת המלוכה הבריטית.
אחרי רבע שעה של ראיון נפרדנו. היא אמרה שבעוד כמה שעות יודיעו לנו אם נבחרנו, והוסיפה שאם לא נקבל את תבור זה לא אומר שאנחנו לא ראויים. "נראה לי שדפקת את זה", לחש לי פלג. אמרתי לו שעם כל הכבוד אני עדיין אבא שלו וסליחה על הבדיחה עם המאתיים.
היו לנו כמה שעות לשרוף, אז הלכנו לנמל. הדקות נקפו והמתח גאה, כל צלצול טלפון הרעיד אותנו. בסביבות רבע לשש כבר אמרנו נואש. הילדים היו עם מבט עצוב ומאשים בעיניים. "אין מה לעשות, ננסה בכלב הבא", אמרה ד"ר זמרי. "אולי ננסה עמותה שלא מחייבת להביא את אבא". התעלמתי, לא רציתי להוסיף אש למדורת האכזבה.
כשכבר התנעתי את הרכב כדי לחזור הביתה נשמע צלצול. שירן שלפה את הטלפון בחרדת קודש, וכשהיא ענתה כולנו השתתקנו. "כן, כן, אוקיי, אין בעיה, תודה". היא ניתקה את הטלפון וכולנו חיכינו במתח מטורף, היא שתקה לכמה שניות, ואז אמרה "מה אתם מסתכלים עליי? זאת אמא שלי, היא שאלה אם אנחנו באים בערב".
סתם. תבור שלנו. חזרנו לזירת הפשע בתוך רבע שעה, כדי שלא יתחרטו, והילדים החליטו בדרך שהשם תבור ישונה ומעתה ייקרא שמו בישראל "מייקי". הצעתי להשאיר את תבור או לבחור שם עברי אחר. הם סירבו. אמרתי להם שאם הם לא עוזרים לנו לטפל בו, כמו שהם הבטיחו, נקרא לו ראובן. הם הבטיחו לעזור. כשיומיים אחר כך ביקשתי מפלג לנגב פיפי בסלון, הוא אמר שאין לו כוח ושהוא באמצע משהו, אז תכירו: זה ראובן זמרי. סתם־סתם, מייקי.
