"יעל".
"רעותי! מה המצב? איך הולך בחופש הגדול?"
"יעל, אני לא אאייר את הטור השבוע".
"באמת? אוי חבל! למה? אתם בנופש? מבלים בחו"ל?"
"לא, בעלה של החברה הכי טובה שלי נרצח".
ככה התחילה השבוע השיחה שלי עם רעותי, זו שאתם מקבלים ממנה מדי שבת בעיתון ים מילים בלי שתכתוב אפילו אות אחת. היא המאיירת של הטור שלי זה ארבע שנים.
רעות לא נושמת כבר כמה ימים. לא מוצאת את המילים, את התווים, את הרצפה שהיא אמורה לעמוד עליה. את מעט הכוחות שעוד נותרו בה היא שומרת, כמו ששומרים על פנינה יקרה, למען חברתה אהובתה אלה פרי, שהפכה השבוע ברגע נורא מאוד לאלמנת טרור.
יש לי הרבה מה לומר על הפיגוע המזעזע הזה, על רצח גדעון פרי. הוא מצטרף למציאות הבלתי נסבלת יותר ויותר שאנחנו חווים פה, בחזית הפרטית שלנו, אחת משאר החזיתות.
כל כך הרבה משפחות שייכות היום למעגל הזה. זה שמתפעל את הבית בימי השבעה, שמפיק הלוויה. גם הם צריכים להתאבל
יש לי גם הרבה מילים לספר לכם עליה, על אלה היפה, המוכשרת והמצחיקה, אלה של גדעון שגם הוא היה מוכשר ומצחיק ונוכח כל כך. יש הרבה לספר על הטלטלה שהיא עוברת, על המחשבות שלבטח מתרוצצות בראשה, על הכאב העז והשורף שהיא לא ידעה כמותו. הלילות שלה שוברים אותי לרסיסים כשאני רק מציצה אליהם בזהירות במחשבתי.
הרבה מילים אמרתי ושוב אמרתי, מילים שאני דומעת ומדממת כבר יותר משש שנים ארוכות ונמתחות. אבל לא עליה אני רוצה לדבר, אלא דווקא על רעות.
רעות החברה או רעות השכנה, רעות הגיסה או העמיתה בעבודה, כל כך הרבה פנים יש לרעותי המאיירת שלי כשאני מנסה לאפיין אותו – את המעגל השני של השכול.
לפני כמה שנים הוזמנתי להרצות בפני נשות נווה־צוף בעיצומה של השבעה על שכנתם ציפי רימל, אישה צעירה שנספתה בתאונת דרכים מזעזעת יחד עם בתה התינוקת. מטרת המארגנות הייתה, אם הבנתי נכון, שאספר את סיפורי ובכך אתן להן מעט כוח בזמן שבבית הסמוך יושבים שבעה.
לא לקח לי הרבה זמן להבין שאין לסיפור האישי שלי שום דבר לתרום להן כרגע. הסיפור על אובדן חברתן, שכנתן, אמא של החבר של הילד בגן, ממלא את כל המרחב באותו חדר צפוף. כל מה שיכולתי ורציתי לעשות הוא לתת להן לספר עליה בעצמן, לספר על הכאב שהן חוות, ובנוכחות כמעט אפסית לפנות להן מקום, לאפשר להן את האבל שבשונה ממשפחתה של ציפי, הן לא זכאיות לו בגלל הקרבה המשנית בלבד.
הטישו הראשון
כל כך הרבה משפחות שייכות היום למעגל הזה, מעגל השכול השני. זה שנמצא שם מהרגע הראשון, שחווה את רגעי השבר הנוראיים של הקרובים יותר. זה שדואג להביא את חבילת הטישו הראשונה, שמתפעל את הבית בימי השבעה, שמדפיס ומדביק מודעות אבל ברחבי העיר. זה שלפעמים יושב לצד אחד האבלים ומסגנן איתו את ההספד, מפיק את ההלוויה, דואג לפרטים הקטנים והחשובים כמו חימום אוכל, כמו תשומת לב לילדים הקטנים המסתובבים בבית. זה שגם יודע, כשצריך, לסלק מנחמים טרחנים שלא יודעים ללכת. אבל מה איתם? מה עם האבלים האלו, השקופים? מתי הם יתאבלו באמת?
החברות שלי תיארו איך בימי השבעה שלנו, כשחזרו לבתיהן, היה להן קשה לתפקד, להכין אוכל, לקפל כביסה, לחזור לעבודה. כל רצונן היה לשבת איתי על הרצפה, ולהמשיך להתפלש בכאב ובאבל על רזיאל.
חשוב לי לומר לכם, לכולכם, שזה טבעי ומובן וברור מאליו. אומנם לא איבדתם בן משפחה, אבל איבדתם אדם שאולי איחל לכם בוקר טוב או ערב טוב, או חבר שאפשר תמיד להתייעץ איתו, או את האדם היחיד שידע לומר לכם את המילה הנכונה כשקצת נשברתם.
לפעמים האובדן שלכם הוא לראות את החברה הכי טובה שלכם הופכת באחת לאלמנה, וזה שורף לכם בנשמה. תנו לזה מקום, מלא מקום.
רעות איירה בסופו של דבר את הטור הזה, והיא עשתה את זה עם כל הלב. יותר מכרגיל. היא ידעה מה היא רוצה לצייר. היא ידעה שכל מה שיש לה בראש זה את גדעון. גדעון האיש של אלה חברתה הטובה ביותר, אבל גם גדעון שהיא עוד לא מעכלת את הירצחו, שהיא עוד לא יודעת איך ומתי יהיה לה מותר להתפרק, כי כרגע היא עסוקה באבל לא שלה. כי את מעט האנרגיה שבה היא שומרת כדי לשמח את אלה, לדאוג לכל מחסורה ולהיות שם איתה.
אז הפעם, רק הפעם, אני מבקשת שתקדישו את מרב ההתבוננות בעמוד הזה לאיור. תנו לו לדבר. בשביל רעות, בשביל כל הרעותיות – החברים הטובים, השכנים, העמיתים והגיסים ששותפים לאבל.
אולי הם אפילו אתם עצמכם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
