מתנגדי עסקת החטופים בכל מחיר, חברי אסכולת "הניצחון המוחלט" (גילוי נאות: הח"מ נמנה איתה, בכפיפות לפרשנות ריאלית של המונח), הצטיידו השבוע באישושים נוספים לעמדתם. פעם נוספת התברר שחמאס לא רוצה עסקה. הוא לא שלח נציגים לקטאר ותקף בזעם את הצהרת בלינקן אחרי פגישותיו בישראל. קשה לראות את סינוואר משחרר אי־פעם את הגברים החטופים אצלו. לכל היותר הוא יסכים לסבב ראשון שבו ישוחררו רק הנשים והזקנים ששרדו בגיהינום שלו.
בלשון המעטה, גם שיטות התעמולה של שדולת קידום העסקה פועלות כבומרנג. הן מקוממות את מתנגדי העסקה. ההדלפות השערורייתיות והתיאורים התקשורתיים החד־צדדיים של האירוע מזכירים להם את ימי טרום עסקת שליט, שבהם הודהדה כמעט אך ורק עמדתם של התומכים, והבטחת מומחי הביטחון שצה"ל יוכל לשאת בקלות בתוצאות. כשהימין שומע את ההשוואות הנבזיות שהתקשורת הממוסדת עורכת בשוויון נפש בין נתניהו לסינוואר, מתעצם אצלו החשד שהוויכוח הוא לא על מי דואג יותר לחטופים, ובוודאי לא לשם שמיים, הוא עוד שלב במערכה השמאלנית הכבדה לביטול תוצאות הבחירות. גם בסוף סבב המו"מ הנוכחי, שכנראה יסתיים בלא כלום, בתקשורת ובאופוזיציה יאשימו את ביבי.
ואחרון אחרון לא חביב: בלינקן עצמו. מזכיר המדינה שקוף כמו שמי אוגוסט שלנו. מה שחשוב כרגע באמת לממשל שלו זה לא ביטחון ישראל אלא הביטחון הדמוקרטי לקראת 5 בנובמבר. אמריקה של בלינקן, ביידן והאריס רוצה שקט לפני פתיחת הקלפיות שם, כדי להרגיע את האגף הפרוגרסיבי ולוודא שהמצביעים הפלסטינים במישיגן ובפנסילבניה לא יישארו בבית. מנקודת מבט דמוקרטית, שחרור חטופינו בעזה אינו אלא רווח שולי של קמפיין האדירים לשחרורם, העיקר הוא הניצחון המוחלט על טראמפ, ולעזאזל מה שיקרה למחרת במזרח התיכון.
כך קורה שאפילו פרשת קיצם העגום של עוד שישה מחטופינו בעזה, והידיעה המצמררת שהם מתו במהלך שביים, הותירה על כנם את קווי המחלוקת בין תומכי העסקה למתנגדיה. הקווים הללו עוברים באותו תוואי שבו עברו לפני חודש, חודשיים וחצי שנה. המתנגדים עדיין משוכנעים שעצירת המלחמה כעת תהיה אסון. ככל שחולף הזמן הם נעשים גם עמידים יותר בפני הטענה המעליבה שגורל החטופים אינו נוגע בלבבם. קשה לצפות מהם לתגובה נפשית אחרת כשיו"ר מפלגת העבודה היוצאת מדברת על "ממשלה מפלצתית", וברדיו מצטטים שוב ושוב טענות שהממשלה מקריבה את החטופים לצורכי הישרדות פוליטית.
אלא שעסקת החטופים היא עניין גדול ורגיש מכדי שמתנגדיה ינהגו בה בשיטת דווקא. גורל המלחמה כולה עומד על הפרק, לא רק גורל החטופים. נתניהו והאגף הימני בממשלה הגיעו למסקנה שטובת ישראל מחייבת את הישארות צה"ל בציר פילדלפי ובנצרים, אבל הממסד הביטחוני סבור שאפשר להסתדר גם בלי, ועד להודעה חדשה אין בישראל ממסד אחר ובעיקר אין צה"ל אחר. המטה הכללי 2024 הוא המטה שנבנה לאורך דור שלטונו של נתניהו, ובינתיים רק איתו אפשר לנצח במלחמה או חלילה לא לנצח. זה מה יש. לכן חשוב מאוד להבין את ההיגיון המטכ"לי בנקודת הזמן הזו, ורק אז לשקול מה ראוי לעשות עכשיו. לשקול ביושר ובפיכחון.
ההיגיון שמאחורי תמיכת המטכ"ל בעסקה אומר כך, פחות או יותר: בחזית הדרום טרם הגענו לניצחון מוחלט, אך כבר לשמונים אחוז ניצחון. חמאס־עזה חדל כמעט להיות ארגון טרור, הוא אוסף של יחידות גרילה, שאינו מצליח עוד לייצר תגובה רקטית משמעותית על חיסול בכיריו. כמעט כולם כבר אינם איתנו, ובכללם מוחמד דף, המחבל הכי מסוכן שם באמת עד לפני חודש, יותר מסינוואר, שגם הוא יחוסל בסוף, אינשאללה. בתוך כשבועיים חטיבת רפיח תחדל להתקיים. התשתיות שלה ייהרסו, שארית המחבלים תמות או תברח. בקיצור, ידנו בדרום על העליונה. כאמור, עשינו כבר שמונים אחוז מהדרך לניצחון המוחלט שהגדיר לנו הדרג המדיני.
עכשיו נותרו רק עשרים אחוז, אבל הטיפול בהם צפוי להיות ממושך פי כמה וסיזיפי. הוא יצריך לא רק סבלנות, אלא גם משאבי כוח אדם, חימושים, תקציב ולגיטימציה בינלאומית. קשה לראות את ישראל משיגה לגיטימציה כזאת בלי ללכת על הפסקת אש, תוך כדי התכתשות בלתי פוסקת עם חיזבאללה בצפון, שמדי יום עלולה להידרדר למערכה כוללת. מנגד, ישראל כבר השיגה לגיטימציה לחידוש האש אם חמאס יסרב להתקדם לשלב השני של עסקת החטופים. ארצות הברית אימצה רשמית את ההתניה הישראלית הזו, הישג גדול של התעקשות ראש הממשלה. הוא רשאי להשתבח בה, ובמקרה הצורך לשלוף אותה בעתיד מול הקהילה הבינלאומית, אך כעת אמור לנצל אותה לצורכי בחינה מחודשת של מטרות המלחמה: מה השגנו כבר, מה אפשר עדיין להשיג באמצעים העומדים לרשותנו, ומה אי אפשר לנוכח האמצעים שלא עומדים.
לפי ההיגיון המטכ"לי ניתן להתפשר עוד יותר בסידורי הביטחון בציר פילדלפי, מפני שממילא התנאים הסביבתיים מונעים מצה"ל להתנהל שם כציפור דרור, לאור השכנות המצרית הקרובה. אולי אף אפשר להסתלק זמנית לגמרי, כדי לאפשר את העסקה. כיבוש פילדלפי בתחילת הקיץ היה מורכב פחות מהחששות המוקדמים, ואין סיבה להניח שהחזרה אליו בתום הפסקת האש תהיה יקרה יותר. באופן דומה צריך להתייחס גם למצב בצפון הרצועה. נכון, תצלומי התושבים החוזרים לבית־חנון ולשג'עייה ידכדכו את עם ישראל כמעט כמו תצלומי המחבלים המשוחררים, אבל מה הם כבר ימצאו שם? רק הרס וחורבן. אנחנו, לעומתם, נוכל ליפול על כתפי עשרות חטופים משוחררים. אפילו עשרים יהיו הרבה יותר מכלום. צמרת מערכת הביטחון מודעת וחשופה למצבם הנורא, פי כמה מהציבור הרחב. כרגע, ההנחה היא שכולם גוועים שם לאיטם; מתת־תזונה, מאלימות שוביהם המטורפים, ולדאבון לב, לפעמים גם מאש כוחותינו. מצבן של החיילות השבויות והחטופות האזרחיות מדיר שינה מבכירי צה"ל גם כשסוף סוף יש להם זמן לישון.
עוד משהו חשוב שהמטכ"ל מבקש להרוויח מעסקת שחרור החטופים הוא הפסקת האש עצמה. הוא בהחלט זקוק לה, זקוק ביותר; כדי להתרענן, כדי להתארגן בצפון, כדי לחשוב. בינתיים הדרג המדיני יוכל להחליט לאן מועדות פניו. כרגע הוא לא מנחה את צה"ל לצאת למלחמה כוללת נגד חיזבאללה, למרות תחנוני התושבים בגליל ובגולן, ואינו מסיר את העמימות מעל יעדי המלחמה בדרום. שאלת השאלות עדיין ממתינה לתשובה: מהו, בעצם, ניצחון מוחלט? על איזה מין הסדר קבע ברצועת עזה חולם נתניהו בלילות? האם יש לו באמת תוכנית להחזרת השלום והתושבים לגליל?
