רק זה היה חסר לנו עכשיו: הוויכוח על טקסי יום הזיכרון ב־7 באוקטובר, אשר יחול הפעם בעיצומם של עשרת ימי תשובה, למחרת צום גדליה. לפני שנה הם היו מבוא להתקוטטות המכוערת סביב תפילות יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף, כשסינוואר ליטש את פרטי המבצע האחרונים של "מבול אל־אקצה", ועכשיו מצטיירים כתפאורה להתנגשות פנימית חדשה לזכר תוצאותיו הנוראות של אותו מבצע.
הממשלה מתעקשת להפקיד על ניהול הטקסים הממלכתיים דווקא את מירי רגב, מהשרים הכי פחות ממלכתיים (אולי טיפה יותר מבן־גביר ומאמסלם), והאופוזיציה כבר נערכת לקלקל אותם, על פי מיטב מסורת השיבוש שלה בשנתיים האחרונות. היא משביתת שמחות כרונית בחגי ישראל, מציתת אש סדרתית באירועי יזכור.
כל זה קורה כשהמלחמה נמשכת וכמעט מדי יום מותרות לפרסום בשורות איוב. איראן וחיזבאללה עדיין מחזיקים את צה"ל בכוננות־על, ובעורף מתווכחים על טקסים, אחרי ככלות הכול טקסים. הם לא יקימו לתחייה את החללים, ואף לא יסייעו לנו למלא את ייעודם המוצהר – זיכרון. בשנה הזאת אנחנו זוכרים היטב גם בלעדיהם. הרי כמעט כל תשפ"ד הייתה טקס זיכרון מתמשך. מדי יום התקשורת מרעיפה עלינו קולות ומראות מ־7 באוקטובר. למעשה היא לא עוסקת כמעט בשום דבר אחר חוץ מ־7 באוקטובר ובחטופים, שזה אותו דבר בעצם. אז בשביל מה צריך עכשיו גם טקסים ממלכתיים?
לא צריך. ד' באייר הוכרז רשמית כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל רק ב־1950, יותר משנה אחרי תום מלחמת העצמאות. אפשר לנהוג כעת באופן דומה, לוותר הפעם על הטקסים, ולקראת השנה הבאה לעצב אותם באופן מושכל בתקווה שהמלחמה תסתיים עד אז. מי יודע, אולי תושג בינתיים הפסקת אש זמנית גם בחזית מלחמות היהודים.
