נתניהו. מה נתניהו רוצה? אנשים שונים ששוחחו איתו קיבלו גרסאות שונות של המתרחש. לבלינקן הוא אמר דבר אחד, למשפחות פורום הגבורה נתן דגש אחר. ימינו חותרת לעסקה, שמאלו מרחיקה אותה. הוא נוזף במערכת הביטחון על תדרוכים אנונימיים, תוך שלשכתו מתדרכת באנונימיות בשם "גורם מדיני בכיר". החשד ששיקולים פוליטיים מזהמים את מערכת האינטרסים של ראש הממשלה, הוא בלתי ניתן לטשטוש: מהרגע שסמוטריץ' ובן־גביר הכריזו שעסקה פירושה פירוק הממשלה, גם ההחלטות הענייניות של ראש הממשלה יהיו בסימן שאלה על המניעים.
ולמרות זאת, הטענה שנתניהו הערים קשיים חדשים שנועדו לסכל את העסקה איננה מדויקת. דרישת הנוכחות בציר פילדלפי לא קיימת במתווה שהציג ביידן, מפני שאז ישראל עדיין לא כבשה את פילדלפי (בשולי הדברים: אם מדובר בציר כה אסטרטגי, מדוע רק כעבור שבעה חודשים ניתנה ההוראה להשתלט עליו?). לגבי מסדרון נצרים: המתווה המקורי כלל קביעה שחמושים לא יעלו לצפון הרצועה. נתניהו דרש להוסיף מנגנון שימנע את נדידתם צפונה. זו אכן דרישה שמסבכת את ההסכם ומעכבת אותו, אבל היא לא נטולת בסיס בהצעה המקורית.
הדרישות האחרות נוגעות לרשימת החטופים החיים והגדלת מספרם בפעימה הראשונה. גם מצדדי הנסיגה מבינים שהדרישות האחרונות נועדו לשרת הבטחה של מספר חטופים חיים גבוה יותר במקרה של עסקה. מתחת לשיקול הביטחוני ולאילוץ הפוליטי, קשה לזהות את נתניהו עצמו; האם הוא הפיק את לקחי העבר וכעת עומד מול הלחצים הכבירים של העולם, או קורס מול הלחץ הנגדי של שותפיו הקואליציוניים? התשובה כנראה באמצע: ראש הממשלה חותר לעסקה חלקית שתכלול את שלב א' בלבד, כזו שתשיב הביתה חלק מהחטופים אבל לא תפרק לו את הממשלה. הוא יוותר על נוכחות פיזית בנצרים, אבל יתעקש עליה בפילדלפי. הוא לא חותר בכל הכוח לחתימה, אבל גם לא סוגר את הדלת. כדרכו, ספק אם הוא עצמו כבר החליט.
הטיעון שמערכת הביטחון תומכת פה אחד בעסקה הוא מבהיל. אחרי שבעה באוקטובר, המילים "פה אחד" צריכות להקפיץ כל ישראלי
המתווכות. לכל אחת מהמתווכות יש אינטרס: קטאר, שדואגת לחמאס אבל גם לשמה הטוב במשפחת העמים; מצרים, שחולקת גבול עם עזה; וכן, גם לארצות הברית, לצד הדאגה הכנה למצב החטופים, בדגש על האזרחים האמריקנים, יש גם שיקולים אחרים. האופטימיות האמריקנית נטולת הכיסוי שפוזרה סביב הפסגה בקטאר בסוף השבוע שעבר, עמדה בניגוד חריף למציאות. יש מי שמסביר שזו הייתה דרכם לדחות מתקפה איראנית, תוך יצירת מצג שווא של שיחות מתקדמות. הסבר אחר הוא ניסיון לסחוף את נתניהו ולכפות עליו עסקה. אם הדיווחים בישראל יחוללו אווירה של לקראת חתימה, אולי הם גם יגשימו את עצמם. מי שחושד בשיקולים הפוליטיים של ממשלת ישראל, צריך לזכור שגם וושינגטון מצויה במערכת בחירות. אווירת העסקה המתקרבת, ואיתה הפסקת האש, סייעו להפחתת הלחץ בוועידת המפלגה הדמוקרטית. בדיעבד, מתברר שלא היה מקום לאופטימיות זהירה. גם לא זעירה.
מערכת הביטחון. הטיעון שמערכת הביטחון תומכת פה אחד בעסקה שעל השולחן הוא דווקא מבהיל. אחרי שבעה באוקטובר, המילים "פה אחד" צריכות להקפיץ כל ישראלי. עדיפה הכרעה שהתקבלה אחרי מחלוקת, ממסקנה בטוחה של הצמרת שהמחדל התרחש במשמרת שלה. בטח כאשר לכל מי שקורא את פרטי העסקה ברור שהם כוללים גם סיכון, אולי בלתי נמנע, להמשך הכרעת חמאס ולחייהם של חלק מהחטופים. את ראש המוסד, ראש השב״כ והאלוף ניצן אלון הציבור לא שומע באופן ישיר. נותרו רק שברי ציטוטים שזולגים מהדיונים. הם מסגירים מתח בינם לבין עצמם, וגם מול ראש הממשלה. עינב צנגאוקר סיפרה השבוע שראש המוסד אמר לה באופן אישי שבגלל פוליטיקה אין סיכוי לעסקה. הוא הכחיש. הציבור יצטרך לבחור למי להאמין.
מי שכן מתקשר את עמדתו החוצה הוא שר הביטחון. מבחינת המורשת, האינטרס של נתניהו וגלנט אמור להיות זהה. הכישלון היה במשמרת של שניהם, ועכשיו שניהם מנסים למחוק אותו, בשיטות שונות. חילוקי הדעות עם נתניהו הביאו את גלנט לדרוש השבוע הבאה של הדיון לקבינט. לשיטתו, זו לא רק עסקת חטופים אלא הכרעה אם להידרדר למלחמה אזורית כוללת. בהכירנו את הרכב הקבינט, ספק אם גלנט חושב שיצליח להשיג רוב לעמדתו בחדר, או שזו כבר דרישה שמכוונת אל הפרוטוקול.
חמאס. ואחרי כל הדיון מה באמת רוצים בישראל, אי־אפשר להתעלם מהעובדה הפשוטה: חמאס לא הגיע לחדר. הפרשנים עסקו בכוונות נתניהו ובהתלהבות האמריקנית, ובימים האחרונים אכן חלה התקרבות בין העמדות של ישראל לארה"ב, אבל המשא ומתן אינו בין נתניהו לביידן. סינוואר הבהיר מהרגע הראשון שנציגיו לא נכנסים לחדר. כולם ידעו שחמאס החליט שלא להגיע לפסגה, אבל בחרו לדלג על העובדה הטורדנית שהצד השני הוא לא חלק מהמו"מ.
המשפחות. מעינב צנגאוקר ועד דיצה אור, המשפחות מצויות במערבולת שלא ניתן לדמיין. אלו שיקיריהן צפויים להיות בפעימה הראשונה, ההומניטרית, ואלו שנמצאים בסוף התור בהיררכיית השבי של חמאס. יותר ממאה משפחות, ומספר דומה של דעות. הוזמנתי לאחרונה לאספת הורים לא שגרתית, עם הורי התצפיתניות החטופות. הם לא ביקשו עוד זמן מסך, אלא ניסו לברר כיצד הם יכולים להגיע לליבה של הציונות הדתית.
הורי החטופים עברו הכשרה זריזה בתקשורת, פוליטיקה, מדיניות וביטחון. הם רואים מאחורי הקלעים את מערכות התקשורת ואת מסדרונות השלטון. הם שמעו בחדרים סגורים כמעט את כל צמרת מערכת הביטחון. חלקם נפגשו גם עם ראשי ארגוני ביון במערב. האמריקנים שבהם פגשו את נשיא ארצות הברית יותר מפעם אחת. אחרים ביקרו בחשאי ביעדים אחרים בעולם. הם הגיעו למסקנות שונות ולטקטיקות תקשורתיות נפרדות. יש אגוז אחד שהם לא הצליחו לפצח: הציונות הדתית. בתחושתם, כל דיון עם מובילי המגזר מתחיל מעסקת שליט, אף שהסיפור הפעם שונה לחלוטין. הם נחשפו גם למפעל הנקניקיות שנקרא ״מכתבי רבנים״.
הם לא פונים רק אל הרגש, אלא מבקשים להזכיר שלעסקה יש גם יתרונות ביטחוניים: ביכולת להילחם בהמשך עם חמאס ללא כבלים מבצעיים מחשש לפגיעה בחטופים, ולא פחות מכך, בחוסן המנטלי של החברה הישראלית. גם מי שרואה בהשבת החטופים סוגיה ״טקטית״, מבין שמרגע שחלק כה משמעותי בחברה רואה בה תנאי לתחילת הריפוי, הרי שזה כבר אסטרטגי.
מחירי העסקה יהיו כואבים, אבל מחיר ההפקרה יהיה כואב יותר. הדרך לריפוי החברה הישראלית עוברת בהפסקת הדימום הזה. ההשפעה של החלמה פה על החוסן הלאומי, לא פחות דרמטית מהישגים בשדה הקרב ותפיסת שטח. אפשר לחשוב אחרת כמובן, אבל את הוויכוח הזה צריך לערוך בכנות, לא לבוז לטיעונים אלא להתמודד איתם. ובעיקר, אי אפשר שהדיון הזה יבוא על חשבון האמפתיה למשפחות. ולחטופים. ציון(ות דתית), הלא תשאלי לשלום אסירייך?
