נתחיל מהשורה התחתונה: אם בשנים הקרובות יצליחו אויבינו לשחזר מתקפה נוסח שבעה באוקטובר, מדינת ישראל כפי שהכרנו אותה תחדל מלהתקיים. זהו ניסוח פומפוזי, נכון, אבל זו דעתי וזו גם אמת פשוטה. לא קשה לדמיין כיצד טפטוף היורדים מהארץ יהפוך לזרם של ממש, משקיעים זרים ייקחו את כספם למדינות אחרות, תקציב הביטחון יעלה ויאפיל על כל תקציב אחר, הדרישה מהאזרחים לתרום למאמץ המלחמתי תעלה ורמת החיים תרד, הפריפריה והיישובים סמוכי־הגבול יהיו בסכנת נטישה.
הצלחת הטבח החמאסי בשמחת־תורה פתחה לאויבינו את הראש לאפשרות הממשית של השמדת ישראל, ואת התיאבון לשחזר את ההצלחה. המרורים שהשביעה ישראל את תושבי עזה בעשרת החודשים האחרונים לא הספיקו עדיין לדכא את התיאבון הזה. אויבינו הפנאטים מבטיחים לחזור ולשחוט המוני ישראלים במיטתם, והרוב הגדול של הציבור שלהם מוחא כפיים בהתלהבות.
אם מתישהו בטווח השנים הקרובות הם יצליחו חלילה לממש את הבטחתם, התיאבון שלהם רק יגבר והחיים במדינת ישראל יהפכו לחרדה מתמדת מאין יבוא הטבח הגדול הבא. ועוד לא אמרתי מילה על האיום הגרעיני. יש כמובן ציבור עיקש ולא מבוטל של ישראלים שימשיכו להילחם למען הפרויקט הציוני של מקלט מדיני ליהודים בארץ ישראל, אבל גם סיסמאות בנוסח "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" לא יספיקו למיליונים שבבירור לא מוכנים ולא יכולים לעבור לאורח חיים ספרטני.
אויבינו לא צריכים להשיג כיבוש צבאי מלא כדי לפרק את המדינה הזאת לרסיסים. הווירוס שהופיע במזרח התיכון ב־7 באוקטובר יספיק לבדו, אם תתחיל שרשרת־הדבקה
גם אם זהו תיאור שלוקה בפסימיות, נדמה לי שקשה להתווכח עם היתכנותו, ובעניינים שכאלה המעשה הרציונלי הוא להיערך לתרחישים קודרים אפשריים ולא לסמוך על הנס. אין בכוונתי להטיל מורך בלב הקוראים אלא להפך, לרתום אותם לפעולה. המשימה הגדולה שלנו כעת היא להבטיח שההצלחה של חמאס באוקטובר הייתה חד־פעמית בהחלט, ולתקוע עמוק בתודעת אויבינו שתג המחיר שלה כבד מנשוא. זוהי מסקנה כל כך פשוטה וטריוויאלית שלא חשבתי שיש צורך להעלות אותה על הכתב, אלא שוויכוחי השבועות האחרונים הבהירו שלא כל הישראלים מאוחדים סביבה.
הדיון בסוגיית האיום הקיומי כן או לא, הוא תיאורטי בלבד, לכאורה. אבל בפועל נגזרות ממנו שאלות חשובות הנוגעות לכאן ועכשיו. אחד הדברים שלימדה אותנו מגפת הקורונה, למשל, היא שיש לעולם המודרני בעיה במתן משקל נכון לאיומים שאינם מוחלטים. לא היה כאן הדֶבֶר השחור ולא השפעת הספרדית, לא ראינו 50 או 30 אחוזי תמותה, אפילו לא קרוב. אבל הווירוס הזה הספיק כדי להקריס מערכת בריאות של מדינה מודרנית.
קראתי חוקר מלומד שהסביר כי טבח ב־1,400 אזרחים, ואפילו בעשרת אלפים, נורא ככל שיהיה, איננו איום קיומי. הוא ביקש לא להיסחף להגזמות, ולזכור שבשום תרחיש לוחמי הנוח'בה לא היו מסוגלים לכבוש את כל המדינה או להביא עליה כליה. זה נכון וזה לכאורה טיעון רציונלי, אבל הוא פשטני וחסר. כפי שהומחש לעיל, אויבינו לא צריכים להשיג כיבוש צבאי מלא כדי לפרק את המדינה הזאת לרסיסים, והם לא צריכים להחריב את הכנסת כדי להחזיר מסות של יהודים לגולה. הווירוס שהופיע במזרח התיכון ב־7 באוקטובר יספיק לבדו, אם תתחיל שרשרת הדבקה.
האם אפשר היה לגדוע באופן חד ומהיר את רעיון ההשמדה שחזר ללבלב אצל אויבינו? אפשר לתהות מה היה קורה אם צה"ל היה מתחיל את הפעולה ברצועה מציר פילדלפי צפונה, ולא להפך. מה אם היה שוטף את ערי עזה במקביל, ולא בזו אחר זו. מה אם ישראל הייתה מקימה בעצמה את האזור הסטרילי עם סינון בכניסה, ומספקת לעקורים העזתים מזון, תרופות וחשמל תוך הכרזה שעל אזורי הלחימה יורד השאלטר, ומי שנשאר בהם מסכן את עצמו ודמו בראשו. מי שרוצה להעביר את המסר שהחזקת תינוקות וזקנים חטופים במנהרות מוציאה אותו מגדרו, לא יכול לנהל תוך כדי מפעל עצום של אספקה לאויב, תוך עצימת עין נוכח השתלטות עוינת על הציוד הנכנס.
אני יודע, אפשר להקשות ולתרץ תילי תילים על כל נקודה כאן, או להעלות נקודות אחרות, אבל העיקר הוא שאפשר היה, ועדיין אפשר, שלא לסיים את המלחמה הזאת בקול ענות חלושה. אם מבינים ששחזור 7 באוקטובר יהיה איום קיומי על מדינת ישראל, האופציה הרציונלית היחידה היא לא לעצור לפני שמוודאים שלאויבינו בצפון, בדרום ובמזרח יצאה מהמפרשים הרוח שהחלה לנשב בהם בבוקר שמחת תורה. לוודא שאנחנו לא משאירים על גבולנו ארגונים סמי־צבאיים עם יכולת לכבוש יישובים, תוך הבטחת שקר־כלשהו לקניית שקט כמה שנים קדימה.
יש משהו מבהיל בקלות שבה אנשים מדברים על סיום המלחמה עם מה שהושג עד כה, תוך מחשבה או תקווה שזה יספיק כדי ללמד את אויבינו לקח, או שמה שנעשה בעזה "יקרין" לזירות אחרות. המִספרים בסקרים של ח'ליל שקאקי מספרים סיפור אחר. גם העקשנות והסרבנות של יחיא סינוואר וחסן נסראללה. יש משהו מחריד במספר הגבוה של ישראלים שנותנים ביטוי לסברה שמטרת המלחמה היא נקמה סתמית בציבור העזתי או כמובן תועלת פוליטית לראש הממשלה, ולא פעולה צבאית רציונלית בעלת תכליות ברורות.
ויש משהו מצמית באחדות הדעה לכאורה של כל ראשי מערכת הביטחון, שמוכנים להמר על האפשרות שיוכנסו אלפי טונות של אמל"ח לידיים של מחבלי חמאס, תוך הבטחה שאפשר לסמוך על מודיעין וטכנולוגיות, פחות משנה אחרי שגילו לחרדתם כי להסתמכותם המוחלטת על כלי מודיעין וטכנולוגיה יש מחירים והיא עלולה להסתיים ברצח אלפי ישראלים.
