בוויכוח ארוך־השנים בעד או נגד מסלול ישיבות ההסדר (גילוי נאות: אני בדרך כלל נגד) הוחמצה כמעט תמיד נקודה חשובה: המילואים. המחיר הכבד וחסר הפרופורציה של נופלים ופצועים בוגרי ישיבות ההסדר במלחמה הנוכחית, ממחיש את תרומתם האדירה לצה"ל במקום שבו הוא הכי זקוק לה – לוחמים מיומנים שמתייצבים לשירות מילואים גם בשוטף ולא רק במלחמות, עם אחוזי נשירה נמוכים, יציאה בשיעור גבוה לפיקוד, וכמעט בלי בעיות משמעת.
סוד גלוי הוא שלצה"ל לא חסרים חיילים, חסרים לו חיילים בתפקידים מסוימים. בעיקר לוחמים טובים. חיילי מפקדה ועובדי רס"ר יש לו בשפע, יותר מדי. כבר בוועדת בן־בסט (2006) עמדו על כך שמחזורי הגיוס גדלים, וצה"ל מתלבט מה לעשות בעודף. מספר המלש"בים בשנת 2020 עמד על כ־40 אלף, ועד 2030 הוא יגיע לכ־53 אלף. זו לא תחזית דמוגרפית, הם כבר נולדו. דברו עם כל קצין באכ"א ותיווכחו שלא מספיק להכניס עוד אנשים מתחת לאלונקת הנטל, השאלה היא איפה בדיוק הם ייתנו יד.
והנה הזדמנות להשמיע דעה מגה לא פופולרית: קיצור השירות בצה"ל לא היה טעות. השירות הוארך לאחרונה בחזרה לשלוש שנים מתוך הבנה שלצה"ל חסרים בדחיפות כעשרת אלפים חיילים למשימותיו בשנים הקרובות, אבל זו צריכה להיות החלטה זמנית שאחריה יחזרו למגמת קיצור השירות. החזקת חיילי סדיר היא עניין זול לצבא ויקר למשק. לפי הערכות, כל חודש של שירות שבו החיילים מעוכבים מלצאת ללימודים ולשוק העבודה, עולה לכלכלת ישראל כ־2 מיליארד שקלים בשנה. אפשר וצריך להגדיל את מספר חיילי החובה ולקצר להם את השירות, ובמקביל להרחיב ולשפר את צבא המילואים שיישא בנטל השוטף ויהיה מוכן לחירום.
בדיוק כאן מתגלים ההסדרניקים כטריק לא רע עבור צה"ל. הם אומנם נותנים לו פחות בשנות הסדיר, אבל בתמורה הוא מקבל מחלקות אורגניות של לוחמים שבדרך כלל מביאים הישגים גבוהים יותר מאחרים, ומחזיקים בציוני קב"א ודפ"ר שבמצב עניינים רגיל אולי היו מביאים אותם דווקא לאמ"ן. העובדה שהם מגיעים כקבוצה ומכירים זה את זה מהווה אתגר למפקדים, אבל תורמת ללכידות ומהווה בהמשך תמריץ להיות חלק מהקבוצה הכי לא־מתוגמלת בציבוריות הישראלית: לוחמים שאשכרה מתייצבים למילואים בימי שגרה.
בלי לגרוע מחשיבותו של הצורך הדחוף לגייס חרדים ולהעלות את שיעור הנושאים בנטל המילואים, או מהדיון המוסרי על קיצור השירות בפועל בשם ערך שלא כולם דוגלים בו, המלחמה הזאת מוכיחה שצה"ל מחזיק את מסלול ההסדר בין השאר כי הוא פשוט משתלם לכולנו. כשישים ישיבות ההסדר מוציאות מדי שנה סד"כ בסדר גודל של שני גדודים, שמשובצים ללחימה לפי צורכי הצבא, גם במקומות שנחשבים "שחורים", ועם תחושת מחויבות גדולה, ודאי במלחמה.
עוד סוד גלוי הוא שנדיר לפגוש ב"גדודים" – מחוץ לסיירות וליחידות המיוחדות – לוחמים שאינם מהפריפריה הגיאוגרפית או החברתית, ממשפחות עולים, מהציונות הדתית או בני מיעוטים. בשנים הקרובות, וצה"ל מבהיר זאת בכל הזדמנות, נידרש להחזיק הרבה יותר לוחמים בכוננות בקווים בעזה ובלבנון. יידרש עיבוי דרמטי של שכבת ההגנה בגבולות. יש לקוות שהוואקום הזה יתמלא על ידי אלפי צעירים חרדים, אבל ישנם סימני שאלה על מידת התאמתם לשירות קרבי יעיל.
המסקנה המתבקשת היא שכדאי להעתיק את המודל של ישיבות ההסדר לעוד קבוצות בחברה הישראלית. זו תהיה דרך מצוינת להרוויח לוחמים טובים ומחויבים, המשאב הכי נחוץ לנו כרגע, ו"לשלם" להם באפשרות לקיצור השירות בפועל. אפשר לחשוב על מגוון אפשרויות לפעילות שאיננה לימוד תורה לפני ואחרי, במסלול של ארבע שנים בסך הכול. האם הוגן שבחור דתי יכול לבחור במסלול שיציב אותו בשמירות ומארבים רק שנה וחצי? בעיניי לא, אבל זה עובד טוב, אז מפקד פיקח יעדיף לפתוח את האפשרות הזאת לכולם. ההסדר עצמו הרי מועתק ממסלולים קודמים כמו גרעיני הנח"ל. יודע חקלאי פיקח, והוא הנחיל זאת לצבא.
