לכאורה ישראל ואוקראינה הן שתי מדינות רחוקות, רחוקות מאוד. אחת נמצאת בלב המזרח התיכון, האחרת בפריפריה של מזרח אירופה. אחת ננסית באוכלוסייתה ובשטחה, שחציו מדבר, והאחרת מדינת ענק בשני המובנים. האחת מבקשת יחסי עבודה תקינים עם הרוסים כדי שתוכל לתקוף בסוריה, והאחרת מותקפת זה עשור בידי הרוסים. ובכל זאת, לשתי המדינות מכנה משותף: שתיהן רואות באיראן אויב. האם הגיעה העת לשיתוף פעולה אוקראיני־ישראלי מוחשי נגד טהרן?
ישראל וגם אוקראינה רואות באיראן איום אסטרטגי. ישראל מתמודדת עם האיום הגרעיני האיראני והתמיכה של טהרן בארגוני טרור כמו חיזבאללה וחמאס. אוקראינה מצידה נאבקת נגד השימוש של רוסיה בכלי נשק איראניים, ובהם חימוש משוטט, כטב"מים וטילים, במלחמתה באוקראינה. שתי המדינות היו רוצות לראות את איראן חלשה יותר בכוחה הצבאי ובהשפעתה האזורית.
ישראל ואוקראינה שתיהן מעצמות טכנולוגיות, כל אחת בתחומה. לאוקראינים ידע מתקדם במנועים ובכלי טיס, ולישראל ידע ויכולות בתחום הסייבר וההגנה האווירית. שתי המדינות לא מהססות לפעול בזירות מרוחקות כדי לפגוע באויביהן. קייב מפעילה כוחות בסודן, בסוריה, ולפי דיווחים גם במאלי. ישראל לא אחת תקפה הרחק מגבולותיה, בפעם האחרונה בתימן.
השפעתה של אוקראינה בבירות המערב יכולה לחזק את ישראל. מדינות אירופה וארה"ב מחויבות לניצחון של קייב. יש קשרי עבודה טובים בין אנשי ביטחון ודיפלומטיה אוקראינים ובין מקביליהם במערב. ישראל מחזיקה בהשפעה חזקה אצל הרפובליקנים בארה"ב. רשתות ההשפעה הללו יכולות לשמש לקידום פעולות נגד איראן. שיתוף פעולה ישראלי־אוקראיני אינו מופרך, אך יש להבחין מהם האינטרסים החופפים ומהם האינטרסים הנבדלים.
האינטרס החופף הוא פגיעה ביכולות הצבאיות הקונבנציונליות של איראן, במיוחד ייצור טילים וכטב"מים. היכולות הללו נותנות נשק בידי רוסיה ובידי הפרוקסי של איראן נגד ישראל. קייב וירושלים יכולות לעשות זאת באמצעות פעולות קינטיות בשטח איראן (תקיפות אוויריות, תקיפות טילים או חבלה), או באמצעות התקפות סייבר. ללא הגב התעשייתי של איראן – ייפגעו חיזבאללה, החות׳ים ואפילו הרוסים.
אינטרס חופף שני הוא מניעת העברה של טכנולוגיה בין טהרן למוסקבה, ומניעת פיתוחים טכנולוגיים משותפים לשתיהן. את ישראל מטרידה האפשרות שרוסיה תעביר לאיראן ידע מתקדם או נשק מתקדם, כמו טילים בליסטיים, מטוסי קרב או אפילו טכנולוגיות גרעין. אוקראינה כבר רואה כיצד ידע איראני מוביל להקמת מפעלים רוסיים המייצרים חימוש שהונדס באיראן. פגיעה בשיתוף הפעולה הזה יכולה להתקיים בדמות סנקציות מערביות, חיסול אנשי מפתח האחראים להעברת הידע, או יצירת מנופים דיפלומטיים, כלכליים וצבאיים נגד רוסיה ואיראן.
אבל אין חפיפה מושלמת בין קייב לירושלים. האוקראינים אולי מוטרדים מתוכנית הגרעין האיראנית, אך אינם רואים בה איום קיומי. יש להם איום קיומי משלהם – רוסיה. ישראל, מנגד, עוסקת (באופן כמעט אובססיבי) באיום הגרעין. שיתוף פעולה נגד תוכנית הגרעין יהיה מוגבל, אלא אם ישראל תוכל להראות שהוא משרת את אוקראינה.
הבדל שני הוא ביחס לרוסיה. ישראל אינה רואה ברוסיה אויב והיא מעוניינת ביחסים טובים או לכל הפחות לא עוינים עם מוסקבה. אפשר ואפילו רצוי להתווכח על ההצדקה האסטרטגית של הגישה הזאת, אך כל עוד היא הגישה השלטת ישראל לא תרצה להצטרף למלחמה של אוקראינה נגד רוסיה. מכאן ששיתוף הפעולה האוקראיני־ישראלי יתרכז באיראן, מה שעלול לתסכל את קייב.
ברור ששיתוף פעולה כזה יהיה רווי מתחים, אבל הפוטנציאל לשני הצדדים הוא עצום. לישראל יש נכסים ויכולות במזרח התיכון שחסרים לקייב; לקייב יש השפעה במערב שחסרה לישראל. יתרה מכך, נראה שההנהגה האוקראינית נכונה לעשות כל שנדרש כדי לנצח, תכונה שדרושה בדחיפות בישראל. שיתוף פעולה ישראלי־אוקראיני עשוי להביא שינוי לטובה גם בתחום הזה.
