בשבוע שעבר גילתה המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב קמלה האריס שקצת קשה לערוך כנסי בחירות כשחלק לא מבוטל מהמפלגה שלך נשען על תמיכתם של בריונים נרקיסיסטיים תומכי חמאס. הם התפרעו בכנסים, הפריעו בצעקות בשעה שנאמה, וערכו עצרות מחאה מול פגישות הצוות שלה בוושינגטון, במטרה לגרום למפלגה לאמץ מדיניות עוד יותר אנטי־ישראלית.
המפלגה הדמוקרטית בדילמה. מצד אחד, הנטיות האנטי־ישראליות של המפלגה הולכות ומתחזקות. זו איננה השמצה או הערכה פוליטית, אלא עובדה שנובעת משנים של הטפה "אנטי־קולוניאלית", תפיסה פסאודו־מוסרית שלפיה לבן ומערבי הוא רע ואלים ומדכא, וכל מי שנלחם נגדו, גם באמצעות טרור, טהור וצודק. משום כך חלק לא מבוטל מהמפגינים מוכן לשרוף את דגל ארה"ב לצד דגל ישראל. אין זה אספסוף נבער, אלא להפך, יסוד אווילותם היא השכלתם ה"נעורה". לכן בשמאל גם אלה שחושבים שלפעמים המפגינים מגזימים – למשל בשריפת דגלי ארה"ב או באלימות כלפי יהודים – לרוב מזדהים עם תפיסת עולמם.
בוודאי נכון שלא כל ההנהגה הדמוקרטית אנטי־ישראלית. הבעיה היא שישנו מערך אינטרסים פוליטיים שגורם גם למתונים רבים לכל הפחות להעלים עין מהשרץ האנטי־דמוקרטי והאנטישמי הגדל. ראשית, האלימות של המפגינים מועילה לדמוקרטים. אלה גייסות הרחוב שלהם, נשק מרכזי נגד הימין. הפטנט הזה קיים בשמאל עוד מימי המהפכה הצרפתית, שבה טיפחו היעקובינים את ה"סנקילוטים", שתפקידם היה להפחיד ולהטריד נבחרי ציבור שמרנים, כדי שינטשו את פריז ויותירו את האספה הלאומית לשמאל. שנית, כמו באירופה, גם השמאל האמריקני נשען אלקטורלית על הגירה (כולל לא חוקית) ועל מיעוטים מסוימים (כמו המוסלמים), ולכן משתדל מאוד לא להרגיזם.
המחאות האלימות שסייעו לדמוקרטים, חוזרות כעת כבומרנג לכנסיהם הפוליטיים, כשבאופן אירוני הם מנסים להריץ מועמדים קיצוניים
למרבה הצער, כידוע, נורמות קל להרוס, אך קשה מאוד לשקם. מרגע שנותנים לאלימות להחריב נורמה ראויה כלשהי, מה שמחליף אותה איננו נורמה ראויה אחרת, אלא האלימות הופכת בעצמה לנורמה. וכך המחאות האלימות שסייעו לדמוקרטים, חוזרות כעת כבומרנג לכנסיהם הפוליטיים, כאשר באופן אירוני הם מנסים להריץ מועמדת קיצונית וסגן נשיא רדיקלי, שתמכו שניהם במהומות ג'ורג' פלויד ששטפו את ארה"ב ב־2020, ואין הרבה ספק שיש להם פינה חמה בלב למחאות הפרו־פלסטיניות האלימות ששטפו את ארה"ב מאז 7 באוקטובר.
מן הצד שני של הדילמה עומדות כמובן הבחירות, שבהן מעוניינים הדמוקרטים לנצח. לצורך זה הם חייבים לגייס את הקולות של האמריקנים המתונים. שלא במפתיע, הטקטיקה העיקרית הנקוטה בידם – חלק מספר הפעולה העולמי של השמאל – היא להציג את טראמפ כ"קיצוני", כדי לנסות למשוך את אלקטורט המפתח של "הקולות שלא החליטו", כלומר, המתונים. וכאן הבעיה: כשהבייס הרדיקלי שלהם מדגים את הקיצוניות של המפלגה במחאות אלימות בכנסים שלהם עצמם, המתונים מתחילים לשאול את עצמם מי באמת קיצוני יותר ועלולים לוותר על ההצבעה, או אפילו, שומו שמיים, ממש לבחור בטראמפ.
את פתרון הדילמה ראינו בוועידה של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו בשבוע שעבר. הדמוקרטים הראו את פניהם האמיתיות. לא עוד חופש ביטוי, לא עוד חופש מחאה, לא עוד הזכות להפגין. לאלימות הם ענו באלימות. סינון קפדני ושיטור מסיבי מסביב לוועידה הבטיחו שכל מוחה שרק חשב על פרובוקציה נעצר מיד. אבל הכול נעשה מחוץ לאולם, בשקט, בכיסוי תקשורתי מינימלי, שלא לומר איפול. בעת כתיבת שורות אלו המפגינים עדיין מנסים למחות, אבל גדודים צפופים של שוטרים ערוכים בטורים ושורות מרסנים אותם.
מסתבר שאפשר להתמודד עם האלימות בקלות, וכשהדבר מועיל לו, אין לשמאל שום בעיה לפעול בנחרצות נגד מפגינים. את הצביעות הזו רואים היטב גם באנגליה, שם הימין מגלה את מה שהבריטים מכנים "שיטור בשתי שכבות". שכבה אחת נהנית מחסדי השלטון: המהגרים הלא חוקיים, המוסלמים, המיעוטים האלימים; הם מפגינים כמה ואיך שהם רוצים. שכבה שנייה, של אנגלים – לרוב לבנים בני המעמד הנמוך – נרמסת תחת מערכות האכיפה ברגע שהם מתחילים למחות נגד מדיניות השמאל.
אנגליה הופכת מול עינינו לסובייטית. ציוץ או שיתוף של דעה נגד האסלאם או נגד מהגרים מהווים עילה למאסר ממושך. הפגנות הימין מפוזרות באלימות, ומאות נעצרים. האכיפה הבררנית והדיכוי השלטוני מובהקים, כשהדעה וההשתייכות הפוליטיים הן המפתח לתגובה וענישה.
די ברור שאם הדמוקרטים ינצחו בבחירות בארה"ב נראה הקצנה שלטונית דומה נגד הימין, תופעה שזרעיה נשתלו כבר בימי אובמה. הסיפור ידוע ומוכר היטב: תעמולת ההפחדה של השמאל בבחירות, שבה הוא מתאר את הדברים האיומים שהימין לכאורה יעשה אם ינצח, היא בעצם "העתק־הדבק" מתוכנית הפעולה של השמאל, שאותה הוא מתכוון לממש. ובכן, לפי התעמולה כתוב בתוכנית: "להפעיל את מערכות האכיפה והמשפט נגד היריב הפוליטי".
מהיכן הגיעה למערב ההקצנה הזו? מדובר בהמשכו הצפוי של משבר דמוקרטי חמור, שיש לו סיבה מוסדית ברורה: עלייתה של מדינת הפקידים והמעמד החברתי החדש של בירוקרטים לא נבחרים, מרובי סמכות אך נטולי אחריות. מסיבות שונות המעמד הזה נוטה לשמאל, והתוצאה היא שהמדינה הפכה לכלי שרת של אג'נדת מיעוט.
הדינמיקה הזו הרסנית לדמוקרטיה. כשהימין מנצח בבחירות, הוא לא מצליח ליישם את המדיניות שבשמה נבחר, בזמן שהמחאות נגדו משולחות רסן ואלימות. כשהימין מפסיד בבחירות, הוא מדוכא בכוח, נאסר עליו למחות, וזכויותיו האזרחיות הבסיסיות ביותר נשללות. בחסות שלטון הבירוקרטים התאיין שלטון הרוב והפך לשלטון השמאל.
קשה לחשוב על תסריט שבו המשבר המקצין שמתחולל באנגליה ובארה"ב – ערש הדמוקרטיה המודרנית – יסתיים בטוב. ציבורים מדוכאים, בוודאי כאלה שטעמו טעמה של חירות פוליטית ודמוקרטיה, לא ייכנעו בלי מאבק. מנגד, מעמד הפקידים החדש והדכאני, כמו גם השמאל הנעור, לא יוותרו על דבר. פשרה, המנגנון החשוב ביותר בדמוקרטיה, זרה לאידיאולוגיה הקנאית שלהם, שבה המטרה מקדשת את האמצעים. בדרך לאוטוקרטיה החדשה הם ירמסו כל נורמה, כולל שלטון החוק וכל חירות פוליטית ואזרחית של יריביהם.
ההתנגשות, לפיכך, נראית כמעט בלתי נמנעת. ומכיוון שמרוב הבחינות הרלוונטיות המצב אצלנו, בלשון המעטה, לא יותר טוב, הלקחים שאפשר ללמוד כאן הם בעלי משמעות גורלית.
