זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, אבל ספק אם היועמ"שית צפתה את מהלך השחמט האחרון שהשחיל לה יואב בן־צור. גלי בהרב־מיארה כפתה על שר העבודה להפסיק באופן מיידי את מתן ההנחה במעונות יום ל־6,700 משפחות חרדיות שבהן האם עובדת והאב אברך, והוא הגיב ב"גם לי גם לך לא יהיה, גזורו". השר הודיע בשבוע שעבר שהוא מסרב לחתום על מבחני התמיכה השנתיים להנחות במעונות יום. כתוצאה מכך, אף אחד מבין 120 אלף העוללים הישראלים הזכאים להנחות הללו – לא יקבל אותן.
היועצת המשפטית לממשלה לא הבינה שהיא משחקת בלי מלכה, וניסתה להגיב בכלים הישנים. היא הודיעה לשר כי "אין מניעה משפטית" שהוא יחתום לאלתר על מבחני התמיכה הכלליים, וישאיר בצד את מבחני התמיכה לחרדים עד להכרעת בג"ץ. בן־צור נקרע מצחוק, ושלח יד לשקית הפופקורן: רוצה בג"ץ? קבלי בג"ץ. אבל בינתיים, עד שיומנם של כבודם יתפנה, יתכבדו כל ההורים וישלמו למעונות תעריף מלא. למפגינים שיגיעו לרחוב שלו הוא ישלח קישור בווייז למעונה של היועמ"שית.
היועצת מרגישה שהיא כה צודקת, עד שהיא חורגת מסמכותה ומנסה להכתיב בכוח מדיניות ציבורית,ללא סמכות וללא הליך סדור
מי שהטור הזה מזכיר לו את הטור מהשבוע הקודם (שעסק במינוי נציב שירות המדינה ובבחירת הרבנים הראשיים), איננו טועה. מדובר אומנם באירועים שונים, אבל הדרך שבה בהרב־מיארה נופלת למלכודות פשוטות היא תמיד אותה דרך: היועצת מרגישה שהיא צודקת, ותחושת הצדק הזו כה בוערת בה עד שהיא חורגת מסמכותה ומנסה להכתיב בכוח מדיניות ציבורית, ללא סמכות וללא הליך סדור. לפעמים זה עובד לה, ולפעמים בג"ץ "הולך לה על הראש" כמו בתיק הרבנים הראשיים. כך או כך, חוסר התחכום של בעלת תפקיד הדורש עצה ותבונה – מטריד.
בשורות הבאות נבחן את המהלכים שלה בסוגיית מעונות היום, וכמו בשבוע שעבר – נבחין בין ההיגיון הכללי של המהלכים ובין שאלת הסמכות של היועמ"שית להוביל אותם. הסאגה החלה במכתב ששלחה היועצת לשר העבודה, ובו קבעה כי "במצב החוקי הקיים, ובהתאם לפסק הדין (של בג"ץ בעניין חוק הגיוס) המדינה איננה מוסמכת עוד לעודד באמצעות מימון ממשלתי לפי מבחני מעונות היום, לימודים תורניים של מלש"בים". המכתב התבסס על המלצותיהם של יועמ"ש משרד האוצר אסי מסינג, והמשנה ליועמ"שית גיל לימון.
היועצת נשענת על פסיקת בג"ץ בעניין גיוס בני הישיבות. הלכתי לקרוא שוב את הפסיקה, ומה לעשות, אין בה זכר לסוגיית מעונות היום. הפסיקה מבוססת על חוק העוסק ב"מבחנים לחלוקת כספים לצורך תמיכה של משרד החינוך במוסדות חינוכיים – לימוד ופעולות", ואין בה גרם של "פרשנות תכליתית". שופטי בג"ץ מצטטים את מבחני התמיכות, הקובעים במפורש שהתמיכות מיועדות לבחורי ישיבה ואברכים שהם "תלמידים ששירותם הצבאי נדחה בהתאם לחוק שירות ביטחון". מרגע שהחוק המדובר פקע ואיננו מאפשר את דחיית השירות שלהם, אין בסיס חוקי לתמיכה כלכלית בישיבות ובכוללים. שוב, בפסק הדין הזה אין שום התייחסות – לא ישירה, לא עקיפה ולא ברמז – לסוגיית מעונות היום.
מה עשתה היועמ"שית? הלכה לשלוש־עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ולמדה הלכה חדשה מ"קל וחומר" ומ"בניין אב מכתוב אחד". היא רק שכחה שהקל־וחומר תקף רק אם ה"חומר" חמור מהקל בכל היבט רלוונטי, והיא מוגבלת בכללים כמו "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", ו"אין עונשין מן הדין"; וש"בניין אב מכתוב אחד" מוגבל לדיני דאורייתא (בהשאלה – חקיקה ראשית) ולא כולל פסיקות בג"ץ.
ניישם זאת לענייננו: לכאורה, לאחר שבג"ץ ביטל את התמיכה בישיבות יש לבטל גם את התמיכה במעונות – או מ"קל וחומר" (אם ביטלנו את התמיכה העקיפה, במוסד שבו לומד האברך, קל וחומר שנבטל את התמיכה הישירה במשפחת האברך), או מ"בניין אב" (ביטול ההנחות הוא הכללה, כלומר היסק אינדוקטיבי מן הפרט אל הכלל של הלכה שנקבעה בבג"ץ, מתוך הדמיון המשותף ביניהם – "הצד השווה").
בלשונה של היועמ"שית: "מבחני התמיכה במעונות היום הם כלי של המדינה לעודד את שילובם של הורים בשוק העבודה, כאשר אחת הפעילויות שהמבחנים ראו בהן שווי ערך לעבודה או ללימודים מכווני תעסוקה הם לימודים תורניים של מלש"בים". אם לימודים תורניים של מלש"בים אינם ערך שיש לעודד, יש לבטל כל תמריץ המעודד אותם.
קל להפריך את המהלכים הלמדניים של היועמ"שית, ולו מהסיבה הפשוטה שהיא מתעלמת לחלוטין מהנשים העובדות שייפגעו מהפסקת התמיכות, ומהילדים שיקבלו שירות פחות טוב ממעונות פיראטיים לא מפוקחים. גם ברמת האנלוגיה, יש פער עצום בין המתודולוגיה העומדת בבסיס פסק הדין של בג"ץ ובין המכתב של היועמ"שית: פסק הדין שעסק בתמיכה בישיבות ובכוללים, נשען על לשון די מפורשת של החוק. היועמ"שית, שהיא לא גוף שיפוטי ואין לה סמכות שיפוטית, לא נשענת על שום חוק אלא על פלפול ספקולטיבי בפסק דין של בג"ץ. זהו אקטיביזם ייעוצי על טורבו, שפוגע מאוד במעמדה ובמשקל הסגולי של חוות הדעת שהיא מוציאה מתחת ידה. וכל זה מבלי להיכנס למסר הבעייתי המובלע בדברי היועמ"שית: התורה שלכם היא כבר לא "ערך", והמדינה לא רוצה לעודד אותה.
סדר העדיפויות של נתניהו
נעצור לרגע את הפלפול בדברי היועמ"שית, ונדבר על המדיניות הרצויה ועל היישום שלה. הבעיה החרדית תמיד הייתה פה, אבל משהו קרה לה בשנה האחרונה. מלחמת תשפ"ד לא רק הציפה אותה בעוצמה, אלא גם העמיקה את ההכרה בקרב רוב הציבור הישראלי שהחוזה הישן מת, ומה שהיה לא יוכל להימשך.
לרוב הישראלים ברור שהרבה יותר חרדים יצטרכו להתגייס לשירות צבאי משמעותי ולהתחיל לעבוד בפריון גבוה. פרויקט מדינת הרווחה – שנועד לתת רשת ביטחון לבעלי מוגבלויות ולמי שבאמת לא מסוגלים לעזור לעצמם – לא יכול לשאת על גבו ציבור ענק הבוחר בחיי עוני על חשבון הציבור העובד. כולם מבינים שאי אפשר לעשות את זה בכוח – ע"ע ההיקף הזעום של החרדים שהגיעו ללשכת הגיוס בעקבות הצווים שנשלחו אליהם – ולכן הדרך האפקטיבית ביותר לחולל שינוי היא באמצעות תמריצים כלכליים. כשמדינת ישראל תפסיק לתמרץ את צורת החיים האברכית, ההיקף שלה יצנח משמעותית.
המשפחה החרדית הממוצעת למדה איך להתנהל עם הכנסות של כ־9,000 שקלים נטו בחודש. אבל ההתנהלות הזו היא "על הקשקש": היא מבוססת על אורח חיים ספרטני שאיננו כולל החזקת רכב או חופשה משפחתית, וגם על מערך שלם של תמריצים ממשלתיים – הנחות במעונות ובארנונה, וסוגים שונים של תשלומי העברה. כל שינוי במערך הזה, עלול למוטט את המבנה כולו.
בטווח הקצר, ביטול ההנחות במעונות יגרום לפגיעה קשה בנשים העובדות ובילדים שלהן – חלק מהנשים יפסיקו לצאת לעבוד, וחלק מהילדים יישלחו למעונות לא מפוקחים. אבל בטווח הארוך התוצאה תהיה שינוי עומק במצב: גברים חרדים רבים עובדים חלקית בשחור. ביטול ההנחות יתמרץ אותם לעבור לעבודה עם תלוש משכורת, כדי שהעבודה תהיה מוכרת ותחזיר לתא המשפחתי את ההנחות במעונות. כשהם ממילא יעבדו עם תלוש, יהיה להם תמריץ להשתלב בהכשרות מקצועיות כדי להרוויח יותר משכר מינימום.
כאן אנחנו מגיעים ל"ניצוץ האמת" במהלכים של היועמ"שית: נתניהו איננו מסוגל להוביל את המהלך ההיסטורי הזה, בעיקר מסיבות של סדרי עדיפויות. בעת הזו, משימת־העל של ראש הממשלה היא מיטוט חמאס, כי בלי ריסוק שלטון הרצח והג'יהאד, אין עתיד לריבונות יהודית בארץ ישראל. נתניהו מצוי תחת לחץ פנימי וחיצוני עצום להסכים לעסקה מופקרת הכוללת נסיגה מציר פילדלפי. היקף המנהרות שנחשפו בציר מבהיל – אוטוסטרדות שבהן הוזרמו כמויות עצומות של אמל"ח מאיראן לעזה, והיום אנו מבינים שהמנהרות הללו פעלו באין מפריע, תחת עצימת עין מלאה של מצרים.
נתניהו יודע שממשלה תחת הנהגת לפיד או גנץ לא תעמוד תחת הלחץ האמריקני, תחתום על הסכם הכולל נסיגה מציר פילדלפי ותפקיר את עתידה של ישראל. כדי לעמוד על האינטרס הזה הוא צריך להחזיק את הקואליציה שלו, ולכן, בראייתו, הוא חייב לשלם מחיר הרסני לחרדים.
אבל אחרי האתגר הביטחוני הקיומי, הנטל החרדי הוא הבעיה השנייה בחומרתה של מדינת היהודים, ומישהו חייב לטפל בה. ה"מישהו" הזה לא יכול להיות היועצת המשפטית לממשלה, כי התוצאה תהיה שלטון פקידים יוריסטוקרטי המפרק את יסודות הדמוקרטיה: לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שמדיניות ציבורית בנושא כה אקוטי תיקבע בידי פקידות לא נבחרת, שאת השיח המוביל למסקנה היא מנהלת בינה לבין עצמה, באופן לא שקוף ולא ישר אינטלקטואלית. היועמ"שית לא מעלה הצעה ומסבירה מדוע היא טובה למדינת ישראל, אלא טוענת שמדובר בפרשנות הכרחית לפסק דין של בג"ץ, באופן שכל סטודנט למשפטים רואה שיש בו הרבה יותר חורים מגבינה.
זה מחזיר אותנו לחשיבות שיקום השיחה הציבורית. אנחנו זקוקים לאמנה ישראלית, אנחנו זקוקים למנגנון שיחה שקוף שייתן קול לכל המגזרים והזרמים, ויגיע להכרעות השומרות על נקודת האמת של כל משתתף בדיון.
הנה דוגמה לפתרון במקרה הנוכחי: מבחני התמיכה במעונות נועדו לתמרץ הורים עובדים, והורים הלומדים לקראת כניסה לשוק העבודה. אפשר לחשוב על מבחן תמיכה המוציא מזכאות ישיבות וכוללים חרדים "רגילים", אך משאיר ישיבות הסדר חרדיות או ישיבות חרדיות המשלבות הכשרה מקצועית במתכונת של חצי יום לימודי תורה וחצי יום לימודים אקדמיים או לימודי מקצוע. מבחן כזה ייקר את לימוד התורה וייתן תמריץ משמעותי לתיקון העיוות, בלי ויתור על ערך הלימוד.
