אלה ימי שלהי הקיץ. בשדות התירס הצהובים בעמק יאדאר שבמערב סרביה, האיכרים כבר מאלמים את ערמות המספוא שנקצר. באוויר נישא קול זמזום דבורים, ובשולי הדרכים נערמות שורות אבטיחים המתפקעים מרוב עסיס. מן הבתים עולה ניחוח של פלפל קלוי, מעורב בריחן המתוק של מרקחות פטל, אפרסקים ושזיפים, שהאיכרים מכינים לקראת החורף הקרב. אידיליה כפרית במיטבה.
אבל מתחת לפני השטח, דברים אינם כתמול שלשום. את השלווה הכפרית מחרידים בשבועות האחרונים קולות וחרדות מפני שינוי קרב ובא. שינוי שעומד להפוך על פניו את גן העדן הכפרי, ולהפוך אותו למגרש המשחקים החדש של תעשיית המכוניות החשמליות של האיחוד האירופי.
זה החל בשקט בשקט, כבר לפני עשרים שנה. זמן קצר לאחר שהסתיימו מלחמות הבלקן, הגיעה לאזור ענקית המכרות האנגלו־אוסטרלית ריו־טינטו. זה לא היה מקרי. עוד בימים שקדמו לנפילת הגוש המזרחי והתפרקות יוגוסלביה, היה ידוע שאדמת האזור משופעת במינרלים ומתכות ובהם אלומיניום, ברזל, נחושת וזהב. בסקר ענק שערכה ריו־טינטו בעמק יאדאר בשנת 2004, התגלו באזור גם כמויות עתק של המתכת ליתיום, בדמות מינרל ייחודי המכונה יאדאריט. באותם ימים, תעשיית המכוניות החשמליות הייתה בחיתוליה. חברת טסלה של אילון מאסק הייתה בקושי בת שנה. ומכונית הספורט החשמלית הראשונה, ה"טסלה רודסטר", תיבנה רק ארבע שנים מאוחר יותר. אבל כבר אז, הביקוש לליתיום בתעשיית ייצור המחשבים והטלפונייה היה בעיצומו.
למנהלי ריו־טינטו היה ברור שהעתיד שייך לליתיום. מסוללות קטנטנות לשעונים חכמים וטלפונים ניידים, ועד סוללות לעבור מכוניות חשמליות ומשאיות, שישרתו את מערכי האספקה ההולכים וגדלים של השוק הגלובלי. מבחינתם, סרביה הייתה מציאה מטורפת. מדינה קטנה ושבורה לאחר עשור של מלחמות. על פניו, נראה היה שלא יהיה קשה מדי לשכנע את הממשלה הבלתי מנוסה בבלגרד ללכת על פרויקט לכריית ליתיום, שייצר אלפי מקומות עבודה חדשים. והיו גם יתרונות נוספים שלא יסולאו בפז. בניגוד למקומות אחרים המכילים מרבצים נאים של ליתיום, כמו סין, צ'ילה ואוסטרליה, סרביה הקטנה נמצאת בלב ליבה של אירופה. על פי הסקרים הגיאולוגיים, כמויות הליתיום שנמצאות בעמק יאדאר יכולות לספק יותר מ־90 אחוזים מהצרכים של תעשיית הרכב החשמלי האירופי. וכל זה במרחק שעות ספורות של נסיעת לילה ממרכזי הייצור של תעשיית הרכב הענקית והמתקדמת של גרמניה. חלום, פשוט חלום.
אבל הסרבים התגלו כלקוחות קשים ועיקשים. לממשלה הסרבית נדרשו שנים ארוכות להתעשת ולהתחיל לתפקד. וגם אז התברר שתושבי סרביה רחוקים מלהתלהב מהמחשבה שעמק יאדאר יהפוך מגן העדן הכפרי שהם מכירים, לאזור מכרות תעשייתי. והיו להם סיבות טובות לחשוש. בראש ובראשונה מפני הממשלה שלהם, שלא תדע לעמוד בשילוב המוחץ של לחצי חברת ענק כמו ריו־טינטו, שמגלגלת רווח מטורף של 10 מיליארד דולר בשנה, לצד לחצים פוליטיים וכלכליים מבריסל.
ולא זו אף זו. לחברת ריו־טינטו, שקיימת כבר 150 שנה, יש רקורד ארוך של זיהום מקורות מים ואוויר, החרבת אזורי מורשת, נטישת מכרות והשארת אדמה חרוכה ברחבי כדור הארץ. מאוסטרליה, דרך מדגסקר, עבור בפפואה ניו־גינאה וברזיל, ואפילו במדינה חזקה ומתקדמת כמו אריזונה, ארה"ב. ולסרבים, שסיימו את המלחמה בבלקן בתחושות קשות של השפלה ומרמור בעקבות הבאתם לבית הדין לפשעי מלחמה בהאג, ממש לא היה רצון לשתף פעולה עם מי שנתפסו על ידם כאויבים, אפילו אם בקצה הדרך מחכה לממשלה רווח נאה במיוחד.
אבל הזמן עשה את שלו. בחברת ריו־טינטו יודעים לפצח התנגדויות כאלה. עם השנים, בשקט בשקט, רכשה החברה מאיכרים בודדים באזור עוד חלקת בית ועוד חלקת שדה. הבתים נעזבו, הגגות התפוררו, ולאט לאט נחרבו גם חלקים מגן העדן החקלאי. על פי נתונים שסיפקה ריו־טינטו, במהלך השנים האחרונות השקיעה החברה 600 מיליון דולר ברכישת קרקעות בעמק יאדאר, וביצעה 500 קידוחי ניסיון באתרים שונים ברחבי העמק.
בחלוף העיתים, גם הממשלה בבלגרד התיישרה עם המגמה. לפני כחמש שנים, לאחר עבודת שטח יסודית של ריו־טינטו ושל האיחוד האירופי בתמיכה אמריקנית, הצביע הפרלמנט הסרבי בעד אישור ראשוני של פרויקט כריית הליתיום בעמק יאדאר. הרעיון נתקל בהתנגדות אזרחית גדולה. הפגנות ענק פרצו ברחבי סרביה. המפגינים התריעו מפני ההשפעה המזיקה של פרויקט כריית הליתיום בדמות הרס החקלאות, זיהום הקרקע ומקורות המים, וייבוש ערוצי הנהרות והנחלים. ההתנגדות הייתה גדולה כל־כך, שלקראת הבחירות הכלליות שנערכו לפני שנתיים בסרביה נאלצה הממשלה בבלגרד לבטל את האישור הראשוני לפרויקט מחשש לתבוסה בבחירות. מאז חלפה שנה וחצי, שבמהלכה נערך סבב בחירות נוסף, וראו זה פלא, מהפך. ב־16 ביולי השנה קבע בית המשפט לענייני חוקה בסרביה כי הממשלה פעלה באופן אנטי־קונסטיטוציוני כאשר ביטלה את האישור הפרלמנטרי הראשוני לפרויקט הענק לכריית ליתיום בעמק יאדאר. בבריסל הריעו לפסיקת בית המשפט וקבעו כי זהו "יום היסטורי לסרביה ולאיחוד האירופי".
לא חלפו שלושה ימים מפסיקת בית המשפט, וביעילות בלתי אופיינית נפתחה בבלגרד פסגה משותפת לממשלת סרביה ולאיחוד האירופי. הפסגה דנה, איך לא, בכריית "חומרי גלם קריטיים", ובמהלכה נחתם "מזכר הבנות לשותפות אסטרטגית" בין ממשלת סרביה ובין האיחוד האירופי, "להקמת רשתות אספקה לחומרי גלם וסוללות לתעשיית המכוניות החשמליות".
קנצלר גרמניה, אולף שולץ, אמר כי "כריית ליתיום, מינרל מפתח בייצור סוללות למכוניות חשמליות, מחשבים וטלפונים ניידים, חיונית לאירופה כדי שהיא תוכל להמשיך להישאר ריבונית בעולם משתנה, ולא להיות תלויה באחרים". שולץ, שביטא בדבריו לא רק את הסנטימנט האירופי הכולל אלא בעיקר את האינטרס של תעשיית הרכב הגרמנית, התחייב כי "תהליך הכרייה ייעשה תוך שמירה על הסטנדרטים הסביבתיים הגבוהים ביותר", וכי "גרמניה תעזור בכך".
מלח הארץ
אבל תושבי סרביה, שמחזיקים בבטן רגשות קשים כלפי גרמניה עוד מתקופת הכיבוש הנאצי, וגם בעקבות תמיכתה של גרמניה באויביהם הקרואטים והבוסנים בשנות התשעים, מסרבים לבלוע את ההנחתה הזו של האיחוד האירופי. ויש להם סיבות טובות לכך. סמיכות הזמנים בין החלטת בית המשפט החוקתי ובין מה שנתפס כמחטף ממשלתי שלושה ימים בלבד אחר כך, הולידה בחודש האחרון מחאה סוערת ברחבי המדינה. בבירה בלגרד פרצו הפגנות שבמהלכן השביתו עשרות אלפי מפגינים את תנועת הרכבות. המפגינים נשאו שלטים "ריו־טינטו החוצה" ו"סרביה לא למכירה". שר הפנים וראש הממשלה נקטו יד קשה כלפי המפגינים והשתמשו במונחים כמו "טרור של מיעוט נגד הרוב". נעצרו גם מפגינים זרים שבאו להזדהות עם ההתנגדות המקומית לכריית ליתיום בעמק יאדאר.
התחושה כעת בקרב רבים מתושבי סרביה היא שהאיחוד האירופי מנצל את הרצון הסרבי להצטרף אליו, ומקריב באופן מחושב, קר ומודע את סרביה למען האינטרס הכלל־אירופי לאספקת ליתיום לתעשיית הרכב האירופית, לצורך ייצור מכוניות שרוב תושבי סרביה אינם מסוגלים להרשות לעצמם.
האמת היא שהחישוב האירופי הרבה יותר מורכב, ובמידה רבה פרדוקסלי. כדי לייצר עוד ועוד מכוניות בלתי מזהמות, צריך להשתמש בתהליכים סביבתיים דורסניים עתירי פליטות פחמן, זיהום אוויר ומקורות מים וסביבה, שלא לדבר על המחיר האנושי. ואולם פליטות פחמן עברו תמחור יקר מאוד על ידי האיחוד האירופי, והמרוץ בדרך למה שמכונה ניטרליות אקלימית ואיפוס פליטות פחמן, כבר נכנס לחישובים הכלכליים והסביבתיים.
זה בדיוק מה שמונח בבסיס ההתנהלות הדורסנית של האיחוד האירופי כלפי סרביה. עובדות הבסיס הן שבשנים הקרובות יצטרכו יצרני המכוניות החשמליות האירופיים לייצר עוד ועוד סוללות ליתיום, ככל שמועד היישום של התוכנית האירופית למעבר לאפס פליטות פחמן יתקרב. על פי חישובי האיחוד האירופי, עד 2030 יצרכו מדינות האיחוד פי 18 יותר ליתיום, ועד 2050 – פי 60. הדרך הקלה והנוחה ביותר בעבור האיחוד האירופי היא להפוך את עמק יאדאר למקור התצרוכת הכמעט יחיד של ליתיום. ההשקעה של חברת ריו־טינטו בפרויקט מוערכת ב־2.5 מיליארד דולר.
לכאורה כולם אמורים להיות מרוצים, אבל הנה פרדוקס הליתיום בהתגלמותו: המחיר הזיהומי הכולל של תהליך הכרייה, הייצור והשינוע, והשפעתו על הסביבה ועל הקהילות, הוא אדיר. מחיר זה כולל הפעלה ושימוש עתירי אנרגיה וזיהום של דלק פוסילי כדי להפיק את הליתיום, שבתורו יניע את המכוניות הבלתי מזהמות. במחיר הזה כלול גם שימוש בכמויות אדירות של מים להפקת הליתיום, באופן שצפוי לדלל ואפילו לייבש את מקורות המים בעמק, תוך ייצור אזורי ענק מזוהמים המשתרעים על פני קילומטרים של מרבצים רעילים, שיישארו להתייבש. מה שייווצר במקום הוא מרבצי מלח המזהמים את מי התהום והופכים את אותם שטחים לבלתי ראויים למגורי אדם. כל זה בלי לדבר על כמויות עתק של פסולת כרייה שיהיה צורך למצוא לה פתרונות אחסון, כלומר לקבור אותה באתרי פסולת ענקיים, שבתורם יזהמו את הסביבה ואת מי התהום עוד יותר.
בקיצור, על התעשייה הפורחת של המכוניות החשמליות מרחף כעת סימן שאלה סביבתי ענק. האמת היא שבמקרה הטוב אפשר להתייחס אליה רק כתעשיית מעבר. כי הדרך לגן עדן, סליחה, הגיהינום האקולוגי, רצופה כוונות טובות וגם הרבה שיקולים פוליטיים, כלכליים ודורסניים.
מה שהופך את הסיפור הזה לעוד יותר אקוטי הוא העובדה שסרביה נמצאת על אם הדרך בין מזרח למערב, בלב המאבק בין המערב מצד אחד ובין רוסיה וסין מצד שני. גם תעשיית המכוניות החשמליות הופכת לפקטור קריטי. ובדיוק כפי שמלחמת רוסיה־אוקראינה חירבה את שרשרות האספקה של חיטה ומוצרים אחרים, ויצרה סכנת ביטחון תזונתי ואי יציבות פוליטית במקומות רחוקים כמו אפריקה, כך גם המרוץ אחר הליתיום.
