אחת הדרכים המקובלות לבחון רווחיות של חברה, ועד כמה היא יעילה ביצירת רווחים, היא בעזרת פרמטר בשם "תשואה על ההון". במילים אחרות: מה הערך שהחברה משיגה (רווחים), ביחס לכמה שהיא שווה (ההון העצמי).
קחו לדוגמה חברה ששווה מיליון שקל, ומצליחה לייצר רווח של 50 אלף שקל בשנה. כלומר, התשואה על ההון עומדת על 5%. במובן מסוים אנחנו יכולים לשאול, ובצדק: מה הטעם לעבוד קשה שנה שלמה עם כל המשמעויות של ניהול חברה, ולהשיא תשואה של 5% ואפילו פחות, בטח כשמדובר במציאות מתמשכת? שהרי גם אם היינו מוכרים את החברה ומפקידים בבנק את מיליון השקלים שהיא שווה, היינו מקבלים תשואה של כ־5% (נכון להיום), וזאת בלי כל מאמץ, בלי להעסיק עובדים ובלי לנהל אופרציה שלמה. זוהי כמובן גישה פשטנית, משום שישנם מרכיבים נוספים שנלקחים בחשבון, אבל היא בהחלט ממחישה את הרעיון: ככל שהתשואה על ההון גבוהה יותר, הדבר מראה שהחברה יודעת לייצר רווחים טוב יותר.
לפני כשבוע פרסמו הבנקים את הדו"חות הכספיים שלהם לרבעון השני של השנה. הרווח המצרפי של חמשת הבנקים הגדולים הסתכם ב־7.6 מיליארד שקל – עלייה של כאחוז ביחס לרבעון המקביל אשתקד. בהשוואת המחצית הראשונה של 2024 למחצית המקבילה ב־2023, הרווח הנקי המצרפי טיפס ב־10.3%, ועמד על 15.2 מיליארד שקל. הרווחיות הזו מבטאת תשואה ממוצעת על ההון של יותר מ־17%. חלק מהבנקים הגיעו גם לתשואה של 20%. זוהי תשואה פנומנלית בקנה מידה בינלאומי, והיא הולכת ונעשית עקבית מרבעון לרבעון.
אי־אפשר כמובן להתעלם מהעובדה שהשיאים הללו מגיעים בתקופה של מלחמה, אי־ודאות והורדת דירוג האשראי. כביכול הבנקים חיים בפלנטה אחרת, ולא נותנים למציאות מסביב להפריע להם. אגב, הבנקים דווקא התכוננו לאפשרות של קטסטרופה. בהוראת הפיקוח על הבנקים הם נדרשו להכין עתודות הון, מחשש לאי־החזר הלוואות. הם עשו זאת בעיקר באמצעות הפרשה להפסדי אשראי; כלומר, הם ביצעו הפחתה חשבונאית מההכנסות שלהם בשל החששות. ההפחתות הללו עמדו על מיליארדי שקלים.
מה קרה בפועל? למרות השפעות המלחמה על משקי הבית והעסקים, ולמרות הריבית הגבוהה שמקשה גם כך על הלווים, הציבור משלם כמו גדול. גם מתוך אלו שניצלו את מתווי ההקלות השונים שהציבו הבנקים בהוראת הפיקוח, והקפיאו החזרי הלוואות, רבים חזרו לשלם. זה לא שקל להם לעשות זאת. הקשיים רק התגברו ועסקים קטנים שורדים בקושי, אבל מסתבר שמוסר התשלומים של הישראלים גבוה מאוד, והבנקים נהנים מכך.
שיאי הרווח הללו מגיעים בתקופה של מלחמה, ואי־ודאות. כביכול הבנקים חיים בפלנטה אחרת, ולא נותנים למציאות להפריע להם
מבחינת הבנקים, האופק נראה ורוד מתמיד: נתוני בנק ישראל שפורסמו בימים האחרונים מעלים כי היקף המשכנתאות שנלקחו בחודש יולי זינק ל־9 מיליארד שקל, הנתון הגבוה מזה שנתיים, וזאת כשהריבית ממשיכה להיות גבוהה. מנגד, מאות מיליארדי שקלים עדיין שוכבים בחשבונות העו"ש של הציבור ולא מניבים ריבית, בה בעת שהבנקים עושים מהם כסף.
כל רבעון כזה צריך להזכיר לנו, ובעיקר למקבלי ההחלטות בכנסת, את חובתם של הבנקים להיות הוגנים ולשלם לנו ריבית אטרקטיבית על הפיקדונות, אבל גם את הציפייה להחזיר בתרומה משמעותית לציבור, כגון בתמיכה בחיילי המילואים. דברים אומנם נעשים, אבל זה לא מספיק.
המסלול המהיר
ואם כבר דיברנו על מערכת הבנקאות, דו"ח העמלות השנתי של בנק ישראל שפורסם לאחרונה מעלה כי מזה יותר מעשור, מאז שהבנקים פתחו את מסלולי העמלות שנועדו להוזיל את עמלות העו"ש, ונכון לסוף שנת 2023, רק 15% מלקוחות הבנקים נמצאים במסלולים הללו.
בבנק ישראל בחנו את תשלומי העמלות שמשלמים הלקוחות, ומהבדיקה הזו עולה כי 25% מהלקוחות משלמים יותר מ־10 שקלים בחודש על עמלות עו"ש, כלומר מעל מחיר מסלול העו"ש הבסיסי, הכולל פעולה אחת באמצעות פקיד ו־10 פעולות באמצעי ישיר (כגון באפליקציה). במילים אחרות: רבע מלקוחות הבנקים יכולים להפחית בקלות את תשלום העמלות החודשי, אם רק יצטרפו לאחד המסלולים.
נזכיר שבנק ישראל חייב את הבנקים להציע מסלולי עמלות במחיר נמוך באופן משמעותי מהתעריפון של העמלות שנמצאות בתמהיל המסלול. הפיקוח אף הורה לבנקים לפנות באופן יזום ללקוחות בעניין, אך כאמור עדיין רבים שיכולים לעבור למסלול עמלות קבוע ולחסוך בעמלות, לא עשו זאת.
