מרגע שהופצו תמונות השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר בהר הבית, החלה סערה תקשורתית. עלייתו להר בתשעה באב הוגדרה ״פרובוקציה״ ו״מעשה חסר אחריות״. באופן לא מפתיע בן־גביר אכן לא ויתר על ההזדמנות לייצר פרובוקציה חסרת אחריות, והבהיר שהמדיניות שלו כשר המופקד על המשטרה היא לאפשר תפילת יהודים בהר הבית.
ההצהרה המיותרת של בן־גביר בעיצומה של מלחמה הזיקה לא רק לו ולממשלה שהוא יושב בה, אלא ליהודים וליהודיות שעולים להר הבית בהתמדה מרשימה ומבורכת. הם לא עולים לשם הפרובוקציה אלא משמרים מסורת יהודית שירשו מאבות אבותיהם, של עלייה למקום הקדוש ביותר ליהודים. מה שבעבר היה עניין זניח, שנפוץ בעיקר בקרב דתיים אדוקים ומשיחיים־לכאורה, שינה פנים וצורה.
כמי שמבקרת בהר בכל הזדמנות, אני יכולה להעיד שהעלייה היהודית להר בשנים האחרונות מתאפיינת במגוון רחב: דתיים, חילונים ואפילו חרדים, מצפון ומדרום, ומכל הקשת החברתית בישראל. בעבר אולי היה אפשר להדביק תדמית בן־גבירית לעולים כולם, אולם זה זמן שזה לא המצב. אי אפשר להשחיר את דמותם ולסכן את המשך מגמת העלייה למקום בשל התבטאויותיו הקנטרניות של השר הממונה.
הביקורת על עלייתו של השר להר הבית החלה עוד לפני שהוא פרסם הצהרה כלשהי, ואם לדייק: עוד לפני שהגיע להר הבית. מבחינתם של רבים בישראל, עצם העלייה של יהודי למקום הקדוש הזה היא פרובוקציה. אז אנחנו כאן כדי להזכיר שאם למישהו יש בעיה עם נוכחות של אדם במקום מסוים רק משום שהוא יהודי, הטוען לבעיה הוא הבעיה. הפליאה אחת הפרשניות הבכירות בטלוויזיה שאמרה: ״אנחנו יודעים שזו חבית חומר נפץ שמציתה מלחמת דת״. כתבת זוטרה באותו ערוץ הכריזה בטון תקיף ש״ראינו מהומות״, אף שלא התעוררה כל מהומה ולא הוצתה כל מלחמה חדשה, מעבר לזו שכבר מתקיימת הרחק מהר הבית ובלי שום "פרובוקציה" בשטח ההר.
השיח המזדעזע מהעלייה להר הבית, הנפוץ לא רק בתקשורת כי אם גם בקרב הציבור הרחב, יסודו בתפיסה מזעזעת. מסתתרת מאחוריו הנחת יסוד שלפיה עצם עלייתם של יהודים להר הבית מאלצת את כל המוסלמים בעולם לצאת מדעתם, ולא נותר להם אלא לצאת במסע בלתי נשלט של רצח יהודים. ההנחות הללו הן מה שמכונה ״גזענות של ציפיות נמוכות״.
לא נכון לומר שכל המוסלמים מתנגדים לכך שיהודים יעלו להר הבית. חלק ניכר מהם מתעניינים יותר בתפילותיהם שלהם על ההר, ולא עסוקים במה שיהודי אומר כשהוא במקום. רוב המוסלמים גם אינם אלימים מטבעם, וגם אם אינם מרוצים מכך שיהודים עולים להר או רחמנא ליצלן מתפללים במקום הקדוש ביותר להם, הם מסוגלים להתמודד עם זה בלי לפתוח במלחמת דת.
הבהלה המוגזמת מתפילות ומהשתחוויה בהר צורמת במיוחד נוכח העובדה שבאותו שבוע בדיוק, בימי האבל על חורבן בית המקדש, המטיף האנטישמי עכרמה סברי, שנעצר לא פעם על הסתה לרצח יהודים, נשא דרשה במסגד אל־אקצה, ושיבח בה את ״השהיד אסמאעיל הנייה". סברי נעצר לזמן קצר והורחק מההר, אולם האירוע המסית הזה, שפוטנציאל האלימות בעקבותיו חמור, עבר בשקט יחסי. כלי התקשורת דיווחו על כך אבל איש לא העלה בדעתו להקדיש דקות שידור ארוכות לאמירה ה"פרובוקטיבית", ומובן שאיש לא טען שסברי מצית מלחמת דת בכל המזרח התיכון.
מלחמת התודעה על העלייה להר הבית הביאה לכך ששב"כ בחר לעסוק בה, מכל הנושאים הרבים שמטרידים אותו בוודאי. אנשי השירות פנו לרבנים חרדים מובילים, ועודדו אותם להוציא סרטון עם כתוביות בערבית הקורא ליהודים לא לעלות להר הבית. הסרטון היה חסר חשיבות מלכתחילה, שכן איש מתלמידיהם הנאמנים של הרבנים הללו לא יעלה בדעתו ממילא לעלות להר הבית, וספק אם יש מוסלמי שמתכוון לרצוח יהודים שסרטון של רבנים חרדים ישנה את דעתו. אבל המעשה נעשה, הדרשה ניתנה, הזעזוע חלף בן רגע, הפיגועים התרחשו, ורק אנחנו ממשיכים להאשים את עצמנו ולברר איפה טעינו נוכח טרור רצחני נגדנו.
