תתארו לכם את ישראל 2044, או אולי נכון יותר לכתוב ישראל תת"ד. אולפני הטלוויזיה אינם מאוכלסים תמידית בהגיגיהם הבלעדיים של גנרלים לשעבר, אלא גם בהוגים ובאנשי ספרות. דעתם של גנרלים (בהווה או בעבר) כבר אינה נישאת בידי עיתונאים בחרדת קודש, משל הייתה קונספציה שמיימית. מדי שנה, רק כמה מאות בחורים בקטגוריית "תלמיד חכם מצטיין" מקבלים פטור משירות צבאי. מי שאינו מצטיין משרת, וזה מובן מאליו.
בישראל תת"ד הופרדה זה מכבר הרבנות מהפוליטיקה. איש אינו מעלה בדעתו לקבוע מי יהיו רבניו של יישוב זה או אחר באמצעות חקיקה בפרלמנט. לכן גם המרחב הציבורי אינו זירת התגוששות דתית־חילונית ואיש אינו מזדעק נוכח תפילת יום כיפור אורתודוקסית בחוצות העיר. גם בית המשפט העליון, שנדרש פחות ופחות להכריע במחלוקות פנים־ישראליות, חדל להיות סלע מחלוקת בלב ירושלים: שופטיו נבחרים בידי ועדה שפשרותיה הן פשרות אמת ואין בה רוב לא למשפטנים ולא לפוליטיקאים.
זו ישראל מאוחדת משהייתה אי־פעם. יש בה הגנה אחת ואכיפה אחת לכל הערים ולכל המגזרים. גם שאלת התקציב אחת היא: שאלת הצורך העקרוני, שאינה מתפזרת לאינספור אינטרסים עסקניים של מי שיושבים כרגע על כס השלטון. ברחובות כבר מתחילים להתלחש שחוקה ישראלית היא בת השגה. אפילו הדיונים בכנסת בעניין החלו להבשיל. האחדות שולחת את קרניה החוצה, ואויבי המדינה, שהשליכו יהבם על התפוררותה משל הייתה עשוייה קורי עכביש, רואים את חזונם עולה בתוהו. מתוך כך, מתחילים הישראלים לחלום על ימים שיש בהם משהו מן השלום.
כן, אלה בהחלט מילים בדיוניות, ואין להן עתיד ממשי אם מתעקשים להיאחז בחוזקה בכאן ובעכשיו שלנו, ואף על פי כן הרשימה הזאת אינה פרי חלומות לילה משונים של מי שמבקש לברוח ממציאות חייו הקודרת, ואף לא ניסיון ללכת בעקבות ג'ון לנון שבראשית שנות השבעים ביקש לשוות לנגד עיניו עולם אוטופי. זוהי פעולה עברית מאוד ועתיקת יומין למדי, שעומדת בלב השבת הזו, ומחוללה הוא לא אחר מאשר מי שרבים רואים בו את הסמל המובהק ביותר של הנבואה העברית: הנביא ישעיהו.
בהפטרת השבת פונה ישעיהו אל ציון העזובה והשכוחה ומבקש ממנה לפנות אל מחוזות הדמיון. "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי", לוחש הנביא באוזן העיר השוממה, "כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ". זה הלוא היפוך גמור של המציאות הממשית שלאחר חורבן בית ראשון, אבל הנביא ממשיך בשלו: "כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ". את מה שעושה כאן ישעיהו אפשר לראות כמעין פעולת דמיון מודרך לקהילה הירושלמית הכואבת: הוא מבקש ממנה לעצום את עיניה למראות האימה והדם של ההווה ולדמיין לרגע קט עתיד אחר, גאולה.
בעיניי טומן כאן ישעיהו בשורה אדירה, שעומדת ביסוד תפיסת הגאולה הנבואית כולה. הבניין מתחיל בעצם היכולת לדמיין בניין, והתיקון ראשיתו במי שמשווים לנגד עיניהם ירושלים מתוקנת. ויש לזה גם צד הפוך: מי שלא יכול להעמיד חיזיון של עולם שלאחר האסונות, נגזר עליו להיוותר לעד בתוך אסונותיו. בעצם, זה מה שעשו יהודים במשך היסטוריה ארוכה כל כך – הם דמיינו את ירושלים הבנויה של השנה הבאה. הדמיון הזה, על כל מופרכותו, שמר את בניין ירושלים כאפשרות שיש לה ממש בהיסטוריה. אם הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין גרס שגבול השפה הוא גבול המחשבה, הרי בזכות נבואות ישעיהו התעקש היהודי הגלותי על הישרדות ירושלים בעולם המחשבות.
ב־1896, כשפרסם הרצל את "מדינת היהודים" שלו, ריננו עליו רבים מיהודי וינה שנטרפה עליו דעתו. כיצד יודעים שאדם אחוז טירוף? הוא מדבר על עניינים בלתי אפשריים כאילו יש להם מקום הגיוני במציאות. זה בדיוק מה שנאמר על הרצל: הוא ממלמל מלמולים חסרי תכלית ברצינות גמורה. תשובתו של הרצל באה בדמות ספרו הנוסף, "אלטנוילנד", או "תל אביב": זהו ספר שמראשיתו ועד סופו עורך דמיון מודרך ליהודי האירופי הספקן, הוא מזמינו לבוא ולהביט במדינת היהודים שכבר קמה. אחר שנתן בה את מבטו, כבר לא ישכח אותה.
היכולת הזאת, לדמיין את התיקון שכעת לא בא בחשבון, חסרה כל כך בשיח הישראלי הנוכחי. מנהיגינו מרבים לריב על אשמת העבר והאחריות על ההווה, ופחות מזה על העתיד הקרוב. במה שהם רוצים שיהיה אופייה של ישראל, הם כמעט לא עוסקים. כיצד אנו מדמיינים את מדינת ישראל בעוד עשור או שניים ואף למעלה מזה?
ובאמת, קשה מאוד לדמיין כאן עתיד. אפילו אני, שהעליתי על הכתב כמה חלומות קטנים, לא העזתי לדמיין איזה שלום כולל. הדברים רחוקים מאיתנו מאוד, אבל הרי זהו תפקידו של מנהיג. זה מה שעשה הרצל. הוא לא צייר רק את התל הישן נושן, אלא גם את האביב האפשרי.
ואם דיברנו על הנביא ישעיהו, אני נזכר כדרכי בפרופ' ישעיהו ליבוביץ, שבקרוב ימלאו שלושים שנה לפטירתו. הוא נהג להסתמך על דברי בעלי התוספות כשאמר שהנביא אינו חוזה עתידות, הוא מצפן מוסרי: "אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות!". לזאת אנחנו זקוקים עכשיו כאוויר לנשימה: למי שיתעלו לרגע מעל אינספור האינטרסים והאילוצים שכובלים את ירושלים העכשווית, וינסו לתאר את ירושלים שראויה להיות.
