כדי לצאת משדה המוקשים שנוצר באוסלו, יש לצעוד אחורנית

ב־13 בספטמבר 1993, בעקבות שיחות חשאיות שהתנהלו באוסלו ביוזמת סגן שר החוץ יוסי ביילין, חתם אש"ף על הצהרת עקרונות שקבעה כי החלטות 242 ו־338 של מועצת הביטחון ישמשו בסיס למשא ומתן עם ישראל. בעת המשא ומתן שקדם להצהרה, סברה ממשלת ישראל שההסכמה תיחתם עם הנציגות הפלסטינית מיהודה ושומרון שהייתה חלק מהמשלחת הירדנית־פלסטינית לשיחות ולא עם אש"ף (שכונה אז אש"ף־תוניס). רק בבוקר יום החתימה הודיע יאסר ערפאת כי אם אש"ף לא יהיה הצד השני להצהרה, היא לא תיחתם. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויתר על הדרישה לחתימה מול הנציגות המקומית. בעקבות ההצהרה נחתם ב־4 במאי 1994 הסכם עזה־יריחו, שהעביר לידי אש"ף את השליטה ביריחו וביישובים הערביים ברצועת עזה.

בהסכם הביניים שנחתם בין ישראל לאש"ף ב־28 בספטמבר 1995 הוקמה הרשות פלסטינית לתקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים מיום חתימת הסכם עזה־יריחו. בהסכם מסרה ישראל לרשות סמכויות רחבות – אזרחיות וביטחוניות – על שטחים ביהודה ושומרון וברצועת עזה שמרוכזת בהם האוכלוסייה הערבית. הסכם הביניים לא חל על הנושאים שיידונו במשא ומתן על הסדרי הקבע, ובכללם ירושלים וההתיישבות. עוד נקבע כי הצדדים מסכימים שתוצאות המשא ומתן על הסדרי הקבע לא יושפעו מהסדרי הביניים, ושייחשב שהצדדים לא ויתרו על אף אחת מהזכויות, התביעות והעמדות שהם טוענים להן עקב התקשרותם בהסכם הביניים. תקופת המעבר חלפה זה מכבר, אך הסכמי קבע טרם נחתמו.

רשות של טרור

אדריכלי הסכמי אוסלו חלמו שהמהלך ישפר את המצב הכלכלי בשטחים שבשליטת הרשות ויביא ביטחון ושלום לישראל ולפלסטינים כאחד. בפועל סיפקה לנו הרשות קדימון לגבי הסכנות הצפויות לישראל אם תקום ישות טרוריסטית לצידה.

מעשי רצח אכזריים של יהודים, בהתקפות מתוכננות היטב, בידי פלסטינים הנמלטים לאחר מעשה לערי המקלט בשליטת הרשות, היו חלק בלתי נפרד מ"תהליך השלום" מראשיתו. אוטובוסים ישראלים התפוצצו על יושביהם. שוטרי ה"משטרה" הפלסטינית (שהייתה בפועל צבאו הסדיר של ערפאת, שהוקם בהסכמי אוסלו, ועודנו ממומן בנדיבות ומאומן בידי האמריקנים) הפנו נגד צה"ל ונגד אזרחי ישראל את הרובים שקיבלו מממשלת ישראל כדי ללחום ב"אויבי השלום" מבית "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

הרשות משלמת משכורות למחבלים ובני משפחותיהם לפי תוכנית pay to slay, "שלם כדי לרצוח". היא מתגאה בשליחת אלפי מחבלים לבצע פיגועים בישראל. מנהיגיה חונכים כיכרות ורחובות על שמות המחבלים ומפארים את מעשיהם. בשבוע שעבר הספיד אבו־מאזן את מנהיג חמאס אסמעאיל הנייה בפני הפרלמנט בטורקיה, ונשא דברי הלל ושבח לפועלו של ה"שהיד".

בסיוע מדינות וארגונים אנטי־ציוניים זרים משתלטת הרשות גם על שטחים שלא נמסרו לידיה, הורסת אתרי עתיקות כדי להעלים את מורשת העם היהודי, וגורמת נזקים כבדים לאיכות הסביבה ולשמורות טבע. חופש הגישה וחופש הפולחן, שהובטחו ליהודים בבית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו ובקבר יוסף בשכם, אינם מכובדים.

בהסכמי אוסלו התחייבו הצדדים לטפח הבנה הדדית, להימנע מהסתה ולמנוע הסתה בתחומי סמכות שיפוטם. בפועל, הרשות מכחישה את זכותה של ישראל להתקיים. שידורי הרדיו והטלוויזיה שלה משבחים את הג'יהאד. ישראל אינה קיימת במפות ספרי הלימוד ובמקומה מופיעה "פלסטין". תוכניות הלימוד מציגות את העם היהודי בכללותו, בעבר ובהווה, כמקור כל רוע. ילדים מתבקשים להסביר באופן מעוות ושקרי מדוע יהודים נרדפו באירופה והם שנואים בכל מקום. ילדים לומדים שזו מידה טובה להיות "שאהיד" הרוצח יהודים ללא הבחנה, אנשים, נשים וטף.

מיליארדי הדולרים שהזרימו לרשות המדינות התורמות (ובהן ארצות הברית, מדינות האיחוד האירופי ויפן) לא שיפרו את רווחת התושבים. חלק נכבד מההכנסות תועל לחשבונות שמחוץ לשליטת משרד האוצר הפלסטיני. מערכת המשפט שהוקמה היא מראית עין של שלטון החוק, מכשיר נוסף המשרת את הרשות ולא את האוכלוסייה. ללא תשתית משפטית ראויה לא נמצאו משקיעים, לא הוקמו תעשיות, ומצב התעסוקה והמסחר הידרדר מאוד לעומת המצב שהיה קיים ערב הקמת הרשות.

להנהגת הרשות, שיובאה לישראל מתוניס, אין לגיטימיות דמוקרטית. בבחירות לפרלמנט ב־2006, היחידות שהתקיימו בה מאז 1996, זכה החמאס ב־58 אחוזים מהמושבים במועצה הלאומית הפלסטינית. אבו־מאזן השעה בצו נשיאותי את המועצה המחוקקת והיא פוזרה סופית ב־2018. לפי סקרים, התמיכה בחמאס ביהודה ושומרון גדולה היום הרבה יותר מהתמיכה בפת"ח.

ארגוני זכויות אדם עוצמים את עיניהם למראה ההפרות החמורות מצד הרשות, שאינה מכבדת כלל ועיקר זכויות יסוד של האוכלוסייה. היא מדכאת ביקורת, מוציאה להורג ורוצחת – ללא הליך משפטי תקין – ערבים הנחשדים בשיתוף פעולה עם ישראל, מענה עצירים, רודפת להט"ב, פוגעת בחופש הביטוי, בחופש העיתונות ובחופש האקדמי, פוגעת ברכוש פרטי, לא מקיימת סדרי מנהל תקין, לא אוכפת החלטות שיפוטיות ופסקי דין ועוד. מנגד, הארגונים עושים כל מאמץ כדי לגלות ואף להמציא "פשעים" המבוצעים בידי יהודים.

מדי פעם הרשות משתפת פעולה עם ישראל. לעיתים היא מחזירה לישראל יהודים שנקלעו לשטחים שבשליטתה או חולקת מידע מודיעיני עם ישראל, בעיקר כשהדבר הולם את מאבקה נגד חמאס, אך זהו מסווה דק מעל פעילות הטרור הענפה של "שוטריה" וארגוני הטרור שלה, דוגמת גדודי חללי אל־אקצה, ומעל הנזקים הישירים והעקיפים שהיא גורמת לישראל.

כשישראל איננה

ההתנתקות מרצועת עזה ב־2005 לימדה אותנו מה צפוי לקרות אם תיסוג ישראל ותותיר את השליטה בידי המנהיגות הפלסטינית. לא שלום ושלווה של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא הרס. ב־2007 השתלט ארגון הטרור חמאס על רצועת עזה, והשליך מהגגות את אנשי הרשות. התשתיות האזרחיות שהושארו בידי ישראל בשטח הושמדו, ואזור התעשייה ארז, שנועד לקדם דו־קיום בשלום באמצעות שיתוף פעולה תעשייתי, חוסל. ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועה הפנו את משאביהם לרכישת נשק מסיבית ולשיגור אלפי רקטות לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל.

השיא הגיע בשמחת תורה תשפ"ד, כשמחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי פלשו לשטחה הריבוני של מדינת ישראל, ערפו ראשי תינוקות ומבוגרים, שרפו אנשים ותינוקות בעודם חיים, אנסו נשים באכזריות, קטעו איברים, חטפו אנשים, נשים וטף לרצועת עזה וביצעו מעשי זוועה שהעם היהודי לא חווה מאז השואה.

בימים אלה, כשישראל נלחמת על קיומה, דורשים ממנה מדינות המערב ובית הדין הבינלאומי לצדק בהאג לספק את הצרכים ההומניטריים של התושבים בעזה, לרבות מזון, מים, חשמל ותרופות, בניגוד לדיני המלחמה המקובלים הקובעים כי אם חמאס משתלט על האספקה, יש לדרוש את כניעתו תחילה. ניסיונות ישראל להעביר את האספקה באמצעות הרשות או באמצעות מי שאינם תומכי חמאס כשלו, לאחר שחמאס הבהיר שהשליטה תהיה בידיו בלבד, ורצח את נציגי הרשות שניסו לחלק את האספקה.

בעיני בית הדין הבינלאומי לצדק, העובדה שישראל התנתקה מרצועת עזה תוך עקירת ההתיישבות היהודית לא ביטלה את מעמדה כ"כובשת" המחויבת לדאוג לצורכי האוכלוסייה, ואין זה משנה שחמאס שולט ברצועה מאז 2007. התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג תובע את ההעמדה לדין של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושל שר הביטחון יואב גלנט בגין פשע מלחמה מדומיין – הרעבת תושבי הרצועה.

אמנת אש"ף כופרת בזכות הקיום של ישראל וקובעת שמאבק מזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין, מנהר הירדן עד הים התיכון. אמנת חמאס רואה בארץ ישראל כולה אדמת קודש אסלאמית, שאין לאיש סמכות לוותר על אף שעל ממנה. לפי חמאס, על כל מוסלמי מוטלת חובה אישית לנהל מלחמת מצווה להשמדת מדינת ישראל. אף לא אחד מהצדדים מכיר בזכות ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי, ובהינתן מטרתם וכוונותיהם המשותפות אין זה משנה מי מהם, הרשות או חמאס, ינהיג את הערבים הפלסטינים. כדי לגדוע את חזיון העוועים של "היום שאחרי" יש למוטט את הרשות.

ב־18 ביולי 2024 החליטה הכנסת, ברוב מוחלט של חבריה, ש"הקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל תהווה סכנה קיומית למדינת ישראל ולאזרחיה, תנציח את הסכסוך הישראלי־פלסטיני ותערער את היציבות באזור. זאת תהיה רק שאלה של זמן קצר עד שחמאס ישתלט על המדינה הפלסטינית ויהפוך אותה לבסיס טרור אסלאמי רדיקלי, הפועל בתיאום עם ציר הרשע בהנהגת איראן, כדי לחסל את מדינת ישראל".

הספדו של משה דיין על רועי רוטברג, שנרצח בידי עזתים ב־29 באפריל 1956, צריך להדהד באוזנינו. לא מהערבים נבקש את דם קורבנותינו. אל לנו לעצום עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו. "זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

הסכמי אוסלו הכניסו את ישראל לשדה מוקשים. כדי להיחלץ בשלום יש לחזור על עקבותינו ולצעוד בדרך שהגענו בה, כי בדרך ההיא לא אירע פיצוץ. לשם כך עלינו להכיר בטעות, למוטט את הרשות, ליישב את שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, להכניע את אויבינו ולהחזיר לידי ישראל את השליטה הביטחונית בכל חבלי ארץ ישראל המערבית.