נפתח בטוב. מתקפת המנע הישראלית שבוצעה לפנות בוקר מרשימה מאוד, בכל קנה מידה. עם מודיעין איכותי וביצוע מרשים, ישראל מנעה מתקפה משמעותית של חיזבאללה שכוונה, לפי הפרסומים, גם למתקנים אסטרטגים ולמרכז הארץ. התקיפה שבוצעה מרשימה בהרבה, בכל קנה מידה, ממבצע "משקל סגולי" שבמסגרתו הושמדו הרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה בפתיחת מלחמת לבנון השניה. קשה להאמין שכך חיזבאללה האמין שתיראה הנקמה שלו, ואסור לזלזל במה שבוצע.
אך יש גם צד שני לתמונה, משמח הרבה פחות. תוך כדי שישראל יודעת שחיזבאללה מתכנן מהלך מלחמתי רחב, היא בחרה במהלך הגנתי במהותו – הסרת איום המתקפה הספציפית שכוונה נגדה, ללא מטרות משמעותיות נוספות, וחזרה לעמדת המתנה לתגובת חיזבאללה, תוך שחרור איומים שלא יעז להרחיב את התקפותיו.
ופה אנחנו מגיעים לנקודה – ליוזמה ישראלית מפתיעה שכוללת מכה מצמיתה, תקיפה של אלפים רבים של מטרות בבת אחת – יש הזדמנות אחת. חיל האוויר מתאמן על זה שנים. התוכניות קיימות. מה שראינו הבוקר זאת לא מכת פתיחה, זה מהלך שנועד לסכל מתקפה ספציפית. מדינת ישראל החליטה לקחת את המהלך המפתיע שהיה ביכולתה לבצע, להקטין אותו בשני סדרי גודל מיכולותיה ולהתמקד בתקיפות טקטיות בלבד. נרחבות, מרשימות, שכוללות מודיעין מדהים, אבל תקיפות טקטיות.
בשלב הזה נדמה שישראל עומדת בפני שתי אפשרויות, שתיהן גרועות:
א. הידרדרות לדינמיקה של הסלמה שתוביל למלחמה כוללת, כשהאפשרות למכת פתיחה משנת מציאות כבר נשללה ממנה.
ב. מציאות של כמה ימי קרב (וכמו שזה נראה כעת, אולי שעות) שיסתיימו בחזרה למצב הקודם, ואחריהם תצטרך ישראל לצבור באופן כלשהו לגיטימציה פנימית וחיצונית לעוד מהלך גדול כדי לשנות את המציאות בצפון.
זה לא עניין טקטי ולא עניין סמנטי. מכת פתיחה יכולה להכריע מלחמה. מלחמת ששת הימים היא כולה המשך הדינמיקה שנוצרה ב"מבצע מוקד", שבו השמיד צה"ל את רוב חיל האוויר המצרי. קרוב יותר לתקופתנו, ובסדרי גודל קטנים יותר, ניתן להיזכר בהבדל בין תוצאות מבצע עופרת יצוקה, שנפתח במהלך רחב ואכזרי, לעומת צוק איתן, שהתחיל בדינמיקה של הידרדרות. מהצד השני של המשוואה, חשבו על ההלם שגרמה לישראל ולצה"ל מתקפת הפתע של חמאס, ארגון שחלש ממנה בכמה קני מידה, וממנה במובנים מסוימים ישראל טרם התאוששה.
עוד מוקדם לדעת את התמונה המלאה, בטח כשאיננו יושבים בבור של חיל האוויר. אבל תקיפה של מאות מטרות, אם מכירים את יכולות האש שפותחו בצה"ל בשנים האחרונות (אגב, על חשבון זרועות צה"ליות אחרות), היא לא מכת פתיחה ולא ניסיון לשנות את המציאות. היא ניסיון להשאיר את הסטטוס קוו בצפון, והסטטוס קוו בצפון בעשרת החודשים האחרונים הוא הרע שבכל העולמות. צה"ל סיכל מתקפה ספציפית של חיזבאללה, ועל זה מגיע לו כל הכבוד. אבל יחד עם הסיכול הזה, סיכלנו בסבירות גבוהה את האפשרות למהלך שחלק גדול מההכרעה שבו בוצעה בתחילתו. את הסיכול הזה היה אפשר לשלב במכה רחבה בהרבה, על נכסים אסטרטגים של ארגון חיזבאללה ומדינת לבנון. לא לתקוף רק את הכדור ואת הנשק, בלי לפגוע ביורה.
מדינת ישראל הפכה לאלופת העולם בפתרונות חלקיים, שלרוב מובילים אותה אל הרע שבכל העולמות – גם משיגים מטרות קטנות מעצם טיבם, וגם, במקרים רבים, מביאים לדבר ממנו חששו, במקרה הזה, אולי מלחמה בצפון. הייתה לנו את ההזדמנות לנצל את הלגיטמציה המובנית שקיימת בסיכול מתקפה מיידית כדי להראות שינוי כיוון. שינוי קונספציה. שינוי פרדיגמה. לצערנו, כמו שזה נראה הבוקר, החלטנו להמשיך לשחק בתוך הכללים. אולי במהדורה מורחבת, עם כמה כללים חדשים, אבל בתוך הכללים. גם אם נחליט מעכשיו לשנות אותם, את ההזדמנות הטובה ביותר אולי בזבזנו.
